הרב שלמה גורן (במקור: גורונצ'יק; כ"א בשבט ה'תרע"ח, 3 בפברואר 1918 – כ"ד בחשוון ה'תשנ"ה, 29 באוקטובר 1994) היה הרב הצבאי הראשי מקום המדינה ועד תשל"א (1971). שימש למשך תקופה קצרה הרב הראשי של תל אביב יפו ולאחר מכן הרב הראשי לישראל בשנים תשל"ג – תשמ"ג (1972–1983). מחבר ספרים רבים, חתן פרס ישראל לספרות תורנית בתשכ"א (1961), ופרס הרב קוק בתש"ג בעבור השנים תש"א–תש"ג (1941–1943) ובתשמ"ה (1985).

 

תוכן עניינים

  [הסתרה] 

• 1 ביוגרפיה

  • 1.1 תקופת שירותו הצבאי

  • 1.2 במלחמת העצמאות

  • 1.3 כרב צבאי ראשי

  • 1.4 במלחמת ששת הימים

  • 1.5 כהונתו כרב הראשי לישראל ולאחריה

• 2 הגותו ומשנתו ההלכתית

• 3 משפחתו

• 4 מספריו

• 5 לקריאה נוספת

• 6 קישורים חיצוניים

• 7 הערות שוליים

 

ביוגרפיה 

נולד בעיר זמברוב שבפולין לאברהם וחיה ציפורה גורונצ'יק. בשנת 1925 עלה עם משפחתו לארץ ישראל. בתחילה התגוררה המשפחה בכפר חסידים, שאביו היה בין מייסדיו, ושם למד בבית הספר של תנועת המזרחי.

לאחר מכן עברה משפחתו לירושלים, והוא למד בתלמוד תורה "עץ חיים", שם הוכר כעילוי. בגיל 12 החל ללמוד בישיבת חברון בירושלים – מקרה חסר תקדים בישיבה זו. בגיל 17 נסמך לרבנות ופרסם את ספרו הראשון "נזר הקודש" (חידושים על משנה תורה לרמב"ם הלכות פסולי המוקדשים). בגיל 211 פרסם את ספרו "שערי טהרה", שבו ליקט את קטעי התלמוד הבבלי והירושלמי השייכים למשניות של מסכת מקוואות (שעליה אין תלמוד ערוך), וחיברם למעין תלמוד על מסכת מקוואות.

בשנים 1940–1944 למד באוניברסיטה העברית.

ב־1945 נשא לאשה את צפיה גורן, בתו של הרב דוד כהן (הרב הנזיר), מתלמידיו המובהקים של הראי"ה קוק.

 

ביחד עם הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא ראש ישיבת מרכז הרב בהוצאת ספרו החדש

 

תקופת שירותו הצבאי 

 

כיכר הרב שלמה גורן בפתח תקווה

במהלך לימודיו באוניברסיטה העברית הצטרף לארגון ההגנה. הוא לא היה שבע רצון מהתנהלותה של ההגנה בשנים שבין מלחמת העולם השנייה להקמת מדינת ישראל, ועבר לארגון הלח"י. עם זאת, התנגד לפעולות טרור של הלח"י ולפגיעה בערבים רק בגלל היותם ערבים[דרוש מקור].

במלחמת העצמאות 

עם ראשית מלחמת העצמאות החליט לעזוב את הלח"י ולהצטרף חזרה להגנה, בשל דעתו כי בשלב זה מוטלת חובה על כל הארגונים להתאחד כנגד האויב הערבי. הרב גורן היה יכול לקבל פטור מגיוס עקב היותו רב, אך הוא סירב לפטור והתנדב להצטרף לכוחות הלוחמים. במסגרת הלחימה העירונית בירושלים שימש כצלף. במהלך חורף 1948 הוצע לרב גורן על ידי הרב הרצוג והרב מימון (ועל דעת בן-גוריון) להתמנות כרב הראשי של הצבא העברי. הוא סירב, בשל אי־רצונו בקריירה צבאית. הופעל עליו לחץ על ידי הרבנים הראשיים, הרב מימון ודוד שאלתיאל (מפקד הצבא בירושלים) לקבל את המינוי. לבסוף התרצה הרב גורן לקבל את המינוי,  בתנאי שיתאפשר לו להמשיך לקחת חלק בפעילות הלחימה.

במסגרת פעילותו בירושלים ארגן הרב גורן את הכשרת המטבחים והכנות הכשרות לקראת פסח, בסיוע בחורי ישיבות. הוא ארגן את סדרי הפסח הציבוריים לחיילים במספר אולמות במחנה שנלר. סדר פסח זה הפך לדגם לסדרי פסח עתידיים בצה"ל.

על רקע המחסור במזון בירושלים בתקופה זו, נקלע הרב גורן לסכסוך חריף עם דב יוסף לגבי הקצאת מלאי מצות שהיה בעיר. בעוד יוסף ייעד את המצות לאזרחים, ולחיילים את מלאי החמץ, דרש הרב גורן להקצות את המצות לחיילים. במהלך עימות זה פרץ הרב גורן למפעל המצות בסיוע חיילים, והעביר את המצות למטה הפלמ"חבשכונת בית הכרם. סכסוך נוסף התגלע עם יוסף בקשר לשימוש בבוליביף, בשר משומר לא כשר שהיה בירושלים בכמויות גדולות מעודפי הצבא הבריטי. בעוד יוסף רצה להשתמש בבוליביף לצורך הצבא, התנגד לכך הרב גורן (כל זמן שהיה מזון זמין אחר לאותה שעה לצבא), והציע להעמיד את הבוליביף לפצועים שהיו מאושפזים בבתי חולים ולקשישים.

נושא אחר שאליו נדרש הרב גורן באותה תקופה היה נושא חילול שבת לצורך ייצור תחמושת לצבא ולצורך הכנת ביצורים. באחד מימי שישי נקרא הרב גורן בדחיפות  למפקדת הצבא בירושלים, שם הודיע לו דוד שלתיאל כי התקבלה ידיעה מודיעינית על כך שהלגיון הירדני מתכוון לכבוש את ירושלים בעזרת טנקים בבוקר השבת. מניעת הכיבוש הצריכה חפירת תעלות נ"ט בליל שבת, והכוח הזמין לביצועה היה בעיקר בני הישיבות. שאלתיאל ביקש מהרב גורן לרתום את בני הישיבות למטרה זו. הרב גורן שכנע את הרב הרצוג לחתום על הצורך במעשה זה, אך נכשל בניסיונו לצרף את הרב דושינסקי לחתימה (אף שלדברי הרב גורן, גם הרב דושינסקי הסכים  כי הדבר מחויב מבחינה הלכתית). בערב שבת עבר הרב גורן בריכוזי בני ישיבות, תיאר להם את המצב הצבאי וביקשם להצטרף לפעולות החפירה. לבסוף הגיעו מעל אלף בחורי ישיבות למטרה זו. התעלות שנחפרו מילאו בהצלחה את תפקידן ועצרו את פלישת הכוח המשוריין בבוקר השבת.

כרב צבאי ראשי 

במהלך ההפוגה הראשונה נפגש הרב גורן עם דוד בן-גוריון, לצורך מינויו הרשמי כרב ראשי לצה"ל. השניים חלקו תפישת עולם דומה לגבי הצורך בהיותו של צה"ל צבא אחיד ושוויוני, ללא יחידות נפרדות לדתיים וחילונים. הרב גורן הביע בעיני בן-גוריון את דעתו כי לשם כך יש צורך בכשרות ובשמירת שבת בכל הצבא, באופן ממלכתי, וכי בכל בסיס צבא צריך שיהיה בית כנסת, אך אין להטיל חובה על החיילים לבקר בו (בניגוד לצבא הבריטי שבו הוטלה חובה על כל החיילים לצעוד עד הכנסייה, אך לא להיכנס אליה). בסיום הפגישה הציג בן-גוריון את הרב גורן בפני הרמטכ"ל יעקב דורי. בשל החשיבות שראה בן-גוריון בנושא, ביקש בן-גוריון מהרמטכ"ל להציב משרד לרב גורן בסמוך ללשכתו של בן-גוריון, לצורך מגע ישיר במקרה הצורך. גם דורי הציע לרב גורן ערוץ ישיר עמו, למרות הכפיפות של הרבנות הצבאית לאכ"א, בשל חשיבות הנושא. תוצאה נוספת של הפגישה הייתה עברות שם המשפחה מגורנצ'יק לגורן.

הנושאים העיקריים שעמם נדרש להתמודד הרב גורן היו שמירת השבת, כשרות והתרת עגונות הנעדרים. ביוזמת הרב גורן ובהסכמת בן-גוריון הוקמה ועדה שבה היה חבר הרב גורן עם שני קצינים בכירים נוספים, לצורך קביעת פעולות הצבא החיוניות שחייבות להיעשות אף בשבת. אחד מסלעי המחלוקת היה קיום אימונים ותמרונים בשבת, שלהם התנגד הרב גורן בתוקף. בנושא הכשרות קבע הרב גורן נהלים המיושמים עד היום בצה"ל, כגון איסור בישול חלבי במטבח הצבאי.

עוד קודם למינויו הרשמי של הרב גורן הוקם השירות הדתי, שתפקידו היה לדאוג לנושאים דתיים בתוך הצבא. אנשי יחידה זו התקשו לתפקד בהיעדר פקודות צבאיות מפורטות בתחומים שתחת אחריותם. באמצע מלחמת העצמאות התעוררה סערה ציבורית בעקבות עונש שהוטל על טבחים דתיים מחטיבת אלכסנדרונישסירבו לפקודה לבשל בשבת. אירוע זה היה בין הגורמים לפרסום פקודת מטכ"ל מיוחדת בנושא הכשרות בצה"ל ובנושאים דתיים נוספים. ביוזמת הרב גורן הועמד  תקציב מיוחד לצורך רכישת כלים נפרדים לבשר ולחלב במטבחים הצבאיים, ומונו חיילים להשגחה על נושא הכשרות.

במהלך חורף 1949 התבקש הרב גורן בידי בן-גוריון לבדוק מה עלה בגורל 87 נעדרי הפלוגה הדתית של חטיבת אלכסנדרוני שהושמדה כולה במהלך מבצע חיסולבדצמבר 1948 בכיס פלוג'ה, ולבדוק את ההתנהלות הצבאית של הקרב, לאור טענות משפחות החללים. בתיאום עם הכוח המצרי שהיה בכיס פלוג'ה, נכנס הרב גורן למקום מלווה על ידי רס"ן (אז) גמאל עבד אל נאצר שהיה קצין המודיעין בכוח המצרי שם, ובפניו הוצג קבר האחים של חללי הפלוגה הדתית.

בשלהי מלחמת העצמאות התברר כי ישנם כ־1,000 חללים שגופתם נשארה מעבר לקווי האויב. הרב גורן הפעיל לחץ לפיו במסגרת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות יתאפשר לפנות גופות אלו לקבר ישראל. לחץ זה נשא פרי, ובעקבותיו יצא הרב גורן לגוש עציון, לנווה יעקב, לבית הערבה, ללטרון, לג'נין ועוד. הרב גורן ארגן את קבורת חללים אלה בהר הרצל.[1]

ביולי 1951 נסע הרב גורן בתיאום עם שלטונות ממלכת ירדן לבית לחם כדי להביא לקבר ישראל את גופת חלל מלחמת השחרור שמואל חרל"פ. בדרכו חזרה לירושלים התירו לו מלוויו הערבים להתפלל בקבר רחל.[2]

לאורך שנות כהונתו כרב צבאי ראשי התיר הרב גורן עגונות רבות, החל מהעגונות של חללי מלחמת השחרור, ובפרט חללי הקרב בכפר עציון.[3] מאוחר יותר התיר גם את עגונות חללי הצוללת דקר והמשחתת אילתשטובעה מול חופי מצרים.

כרב הראשי לצה"ל קבע הרב גורן נוסח אחיד לסידור בצה"ל.

במלחמת ששת הימים 

לקראת יום העצמאות תשכ"ז (1967) יצא הרב גורן לאוסטרליה לצורך סיוע למגבית היהודית המאוחדת. שם הגיעו אליו הידיעות על סגירת מיצרי טיראן בידי נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר. הרב גורן הצהיר בנאומיו על ביטחונו כי יוכל להתפלל בכותל המערבי עוד לפני חג השבועות, והחליט לחזור לארץ קודם למתוכנן.

לפי זיכרונותיו של הרב גורן, הוא נשלח על ידי הרמטכ"ל יצחק רבין להשפיע על השרים הדתיים משה חיים שפירא וזרח ורהפטיג, שאותם ראה הרמטכ"ל כמתנגדים העיקריים ליציאה למלחמה בממשלה, להסכים ליציאה למלחמה. הרב גורן העביר להם את הערכות כמה ממפקדי הצבא שהביעו ביטחון בניצחון במלחמה. לדברי הרב גורן, בעקבות שיחתו עם השרים, הסכימו השנים לתמיכה ביציאה למלחמה ובמינוי משה דיין לשר הביטחון.

לרב גורן נודע על החלטת הממשלה הסודית בדבר יציאה למלחמה, והוא החל בהכנות לקראתה. הוא הכין מראש נאום לשידור בקול ישראל בעת פרוץ המלחמה, ודאג לגיוס אנשי הרבנות הצבאית שתפקידם טיפול  בחללים. קודם למלחמה שהה הרב גורן עם הכוחות הממתינים על הגבולות, לצורך חיזוק המורל.

בעת פרוץ המלחמה הצטרף הרב גורן לכוחות חטיבה 11, שישבה ליד ארז ויעדה היה המוצב עלי מונטר, כשהוא מצויד בשופר ובספר תורה קטן. הקומנדקר שבו היה הרב גורן נפגע מפגז מצרי, ומרבית אנשיו נפצעו. הוא סייע לטיפול בפצועים וחזר לבסוף רגלית לנקודת המוצא. כשנודע לו כי נפתחה החזית הירדנית במלחמה הוא עלה לירושלים והצטרף לחטיבה 55 בפיקוד מרדכי גור. הוא נכנס עם אנשיה לעיר העתיקה דרך שער האריות והיה מן הראשונים שהגיעו לכותל המערבי, לאחר כיבוש הר הבית. הוא אמר שם ברכת שהחיינו, אל מלא רחמים והלל בברכה. את כניסתו לעיר העתיקה ואת התפילות ליווה בתקיעות שופר. בספר "הר המריבה" הביא נדב שרגאי עדויות שלפיהן שקל הרב גורן לאחר כיבוש הר הבית את האפשרות של פיצוץ המסגדים ואף שיתף אישים מצמרת צה"ל ברעיון זה. הרב גורן הכחיש כי שקל ברצינות אפשרות מעין זו.[4] בשל טעות בהערכת מיקומם של הכוחות הלוחמים, הרב גורן ונהגו היו הראשונים שהגיעו לקבר רחל ולמערת המכפלה.[5] הוא החתים את ראשי הערבים בחברון על כתב כניעה.[6]

לאחר סיום המלחמה, פתח הרב גורן מדרשה של הרבנות הצבאית בבית דירות סמוך לשער המוגרבים בהר הבית, שאת דייריו פינה לבתים נטושים בשכונת שועפט. הוא מינה מספר קצינים לתפקיד 'קצין הר הבית', שהיה השליט הצבאי במתחם. לבקשתו ביצע חיל ההנדסה מדידות בהר לצורך קביעת המיקום המדויק של בית המקדש, דבר המשפיע על אפשרות הכניסה להר מבחינה הלכתית בתקופתנו. באותה תקופה עלה בחשאי לכיפת הסלע שבהר הבית, המזוהה עם מקום קודש הקודשים, וצולם כשספר תורה בידו האחת ושופר בידו השנייה. בחזית הדרום עלה למקום המזוהה כהר סיני כשספר תורה בידו. במהלך קיץ 1967 הודיע שר הביטחון דיין לרב גורן כי עליו לפנות את המדרשה שפתח ואת קציני הצבא שפעלו במקום, בשל החלטתו של דיין על דעת הממשלה להעביר את הר הבית לניהול הווקף המוסלמי. הרב גורן הוביל מאבק ציבורי שכשל לסיכול ההעברה. בהמשך חייו הביע הרב גורן צער על כך שלא נאבק אז די הצורך בנושא זה. עם זאת, בעקבות פעולותיו של הרב גורן נשאר שער המוגרבים בשליטה של המשטרה הצבאית, ומאוחר יותר של משטרת ישראל.

במהלך קיץ 1967 החליט הרב גורן לקבוע במערת המכפלה ארון קודש ובו ספר תורה, מחשש ששר הביטחון משה דיין יורה להחזיר את המקום לניהול מוסלמי, בדומה למה שנעשה בהר הבית. כעבור מספר ימים הודיע דיין לרב גורן כי עליו להסיר את הדגל הישראלי שנתלה על המבנה, להוציא את ארון הקודש, וכי כל יהודי הנכנס למבנה מחויב לחלוץ נעליו, כמקובל בכניסה למסגד. הרב גורן נאבק ביתר שאת בהחלטה זו, לאור כישלונו בהחלטה לגבי העברת הר הבית לניהול הווקף, ובעקבות מאמציו הושהתה הפקודה.

לאחר המלחמה כתב יורם טהרלב פזמון בשם "רבנו גורן" למנגינה עממית. השיר שזכה לביצועים של אריק לביא, יפה ירקוני, מייק בורשטיין ואחרים, מתאר בנימה הומוריסטית את קורות הרב גורן במלחמה.

כהונתו כרב הראשי לישראל ולאחריה 

בשנת תשכ"ח (1968) נבחר לרב הראשי של תל אביב אולם החל למלא את התפקיד רק בשנת תשל"א (1971), אז השתחרר מצה"ל ולמחליפו כרב צבאי ראשי מונה הרב מרדכי פירון.[7] בשנת 1972 נבחר לרב הראשי האשכנזי לישראל, בהחליפו את הרב איסר יהודה אונטרמן. הוא כיהן בתפקיד זה עד שנת 1983. תקופת כהונתו התאפיינה במחלוקות ובמאבקים בינו ובין הראשון לציון, הרב עובדיה יוסף.

פסק דין מפורסם של הרב גורן עסק בעניינם של אח ואחות, חנוך ומרים לנגר, שהוכרזו כממזרים, כיוון שאמם התחתנה בלא להתגרש מבעלה הראשון. פסק הדין המקיף מצא דרך להתיר להם לבוא בקהל ישראל משום שאין עדים לגבי גיורו של האב וכן על סמך עדויות שהלה אינו שומר מצוות ואף אוכל חזיר והולך לכנסייה, מה שהוביל את הרב גורן לפסוק שהוא אינו נחשב ליהודי וממילא לא היה לאשה צורך בגירושין כדי להינשא לאדם אחר. פסק זה הביא לשיאו את הקרע בין הרב גורן לבין החוגים החרדיים, לאחר שרבנים חרדיים רבים הכריזו כי "פסקיו והוראותיו בטלים". בעקבות זאת יצא הרב צבי יהודה קוק להגנתו במאמר בהצופה.

הרב גורן פרש מתפקידו כרב ראשי בשנת ה'תשמ"ג כאשר הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא החליפו. לאחר שפרש הקים סמוך לכותל המערבי בירושלים את ישיבת האידרא ( אידרא בארמית פירושה "גורן") ועמד בראשה עד לפטירתו. כיהן כנשיא ישיבת הר ברכה בשתי שנותיו האחרונות, ובתקופה זו היה נוסע להעביר בה שיעור מדי שבוע.

הרב גורן הביע דעות ניציות תקיפות בעניינים מדיניים. בעת פולמוס החתימה על הסכמי אוסלו כינה את ההסכמים "שטניים" וקרא להרוג את יאסר ערפאת, מה שעורר דרישות להעמדתו לדין ואף לשלול את דרגתו הצבאית ואת הגמלה הנובעת ממנה.[דרוש מקור] בעקבות ההסכמים יצא בגילוי דעת שלפיו יש לסרב לפקודת פינוי יישובים או בסיסי צבא והעברתם לידי הפלסטינים.[8]

נפטר בתל אביב בליל שבת פרשת חיי שרה התשנ"ה ונטמן בבית הקברות בהר הזיתים.

הגותו ומשנתו ההלכתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על הרב גורן הוטל להעמיד את היסודות לרבנות צבאית, ולפסוק בנושאים הלכתיים הקשורים לצבא, וזאת ללא מסורת בנושאים אלו בספרות ההלכתית.

במהלך מלחמת העצמאות הנהיג לראשונה היתר לאכילת מצה בערב פסח בצה"ל, למרות איסור דרבנן על כך, על רקע חוסר אפשרות לאספקת מזון אחר לחיילים, והצורך לבצע את הכשרת הכלים קודם לערב פסח.  היתר זה נוהג גם כיום בבסיסי צה"ל ובמטבחים ארגוניים גדולים.

במהלך מלחמה זו נשאל הרב גורן לגבי קבורת מתנדבים נוצריים שנפלו במהלך הלחימה. הוא פסק לקבור אותם בבית קברות אחד עם חללים יהודיים, אך בחלקה נפרדת (על מנת למנוע בעייתיות במקרה שבני המשפחה יבקשו להציב צלב על הקבר). מודל זה אומץ בהמשך בבתי הקברות הצבאיים בישראל.

התנגד להחתמת כלל החיילים הנשואים על הרשאות לכתיבת גט, על מנת למנוע עגינות במקרה של נעדרים, בשל הפגיעה במורל הלוחמים, וחוסר התוקף של ההרשאה כאשר היא נעשית בכפייה. כתחליף להליך זה ייסד  הרב גורן הליך של בירור מקיף לנסיבות היעדרות של חייל צה"ל, המאפשר בחלק מהמקרים את התרת אשתו מעגינותה גם ללא מציאת גופה.

התנגד בתוקף לקיום יחידות דתיות עצמאיות בתוך צה"ל, הן מסיבה אידאולוגית של התנגדות להכנסת החיילים הדתיים לגטו נפרד, בעוד שאר הצבא יתנהל באופן חילוני, ללא כשרות ושמירת שבת, הן משיקולים ציבוריים, בשל אפשרות לפגיעה קשה ביחידה צבאית שלמה במהלך קרב, והן על מנת להוביל מהלך שבו שתהיה שמירת שבת וכשרות מלאה בכלל צה"ל. התנגדות זו הייתה משותפת גם לבן-גוריון, שפעל להקים צבא אחיד ושוויוני.

התיר לחיילים לצאת בשבת מחוץ לתחום שבת לצרכים שונים, כגון לשמוע תקיעת שופר בראש השנה, לתפילה במניין ולשיעור תורה, על בסיס פרשנות להיתר המובא במשנה שלפיו במחנה צבאי אין חל איסור יציאה מחוץ לתחום שבת.

התיר לחיילים הנמצאים בלחימה בפועל לאכול ולשתות ביום כיפור (וכאשר ניתן – אכילה ושתייה פחות מכשיעור האיסור בהפרשי זמן).

גילה חיבה מיוחדת לתלמוד הירושלמי, לו ייחס מסורת הלכתית שונה מן התלמוד הבבלי. בשנת 1961 אף זכה בפרס ישראל ליהדות על עבודתו בחקר התלמוד הירושלמי.

משפחתו 

לרב שלמה וצפיה גורן שלושה ילדים: תחיה שפירא – שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב בדימוס, הנשואה לכלכלן ד"ר אהוד שפירא, יושב-ראש פסגות בית השקעות ולשעבר ממלא-מקום מנכ"ל בנק לאומי; דרורית תמרי – פסיכולוגית, הנשואה לקרדיולוג ד"ר ישראל תמרי, העוסק גם בתרגום שירה יפנית; ואברהם (רמי) גורן – עורך דין.

מספריו 

 

מספרי הרב שלמה גורן

• נזר הקדש: חידושים על רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין, ירושלים תרצ"ה

• שערי טהרה: תלמוד על מסכת מקוואות מלוקט מתלמוד בבלי ירושלמי והסיפרות התנאית ירושלים ת"ש

• משיב מלחמה: שאלות ותשובות בענייני צבא, מלחמה וביטחון (ג' כרכים)

• הר הבית: גבולות הר הבית והלכותיו (משיב מלחמה ד')

• קובץ פסקי הלכות צבא, בהוצאת הרבנות הצבאית, תשי"ט

• תורת המועדים: מחקרים ומאמרים על מועדי ישראל לאור ההלכה, הוצאת א' ציוני, תשכ"ד

• מועדי ישראל

• פסק הדין בעניין האח והאחות, בהוצאת הרבנות הראשית לישראל, תשל"ג

• תורת השבת והמועד, בעריכת שלמה שמידט, בהוצאת ההסתדרות הציונית, תשמ"ב

• תורת המקרא: דרשות על פרשת השבוע, בעריכת הרב מיכה הלוי, הוצאת האידרא רבה, תשנ"ו

• תורת המדינה: הלכות מדינה

• משנת המדינה: מחקר הלכתי היסטורי בנושאים העומדים ברומה של מדינת ישראל מאז תקומתה, בעריכת ישראל תמרי, הוצאת האידרא רבה, תשנ"ו

• תורת הפילוסופיה: לקט הרצאות בפילוסופיה יהודית, הוצאת האידרא רבה, תשנ"ח

• תורת הרפואה: מחקרים הלכתיים בנושאי רפואה, בעריכת חתנו ד"ר ישראל תמרי, הוצאת האידרא רבה, תשס"א

• תרומת הגורן א: שאלות ותשובות על אורח חיים, הוצאת האידרא רבה, תשס"ה

• תרומת הגורן ב: שאלות ותשובות על יורה דעה, הוצאת ידיעות אחרונות, תשע"ב

• הירושלמי והגר"א: על חידושי והגהות הגר"א

• הירושלמי המפורש: פירוש ובירור של מסכת ברכות מהתלמוד הירושלמי, מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"א