English
עברית
רבי יוסף מנחם אשבל
יוסף יואל ריבלין
לתוכן הענינים
(פרק קצר בתולדות מורה עברי הארץ ישראל בדורות הראשונים)
בי"ט בכסלו ש"ז נפטר לבית עולמו בתל-אביב בשנת השמונים ושתים לחייו אחד ראשוני המורים העברים בארץ-ישראל, רבי יוסף אשבול, השייך לתקופת הפרי-הסטורית של החנוך העברי בארץ-ישראל, תקופה, אשר בימינו אנו – למרות היותנו קרובים לה – כמעט נשתכחה כבר, ויש מן הצרך לכנס ממנה, עד כמה שידינו מגעת פרטים ופרטי פרטים וגנזם ולשמרם לתולדות החנוך.
"אשבל" – למרות צלצולו המודרני – לא כאן צץ עם "התחיה הלאומית". בן מאה וארבעים שנה הוא השם. כשיצאה, לפני חמש דורות ה"גזרה" של "שמות המשפחות", פתח רבי ישכר בּר הרב והמגיד מלובביץ, – מאנשי שלומו של "הרבי הזקן" ורבו או לפחות חברו הגדול ממנו של הבעל "התניא", ומחותנו של רבי מנחם מנדל מויטבסק אבי העליה החסידית לארץ-ישראל – את החומש, ונקרה לפניו שמו של "אשבל" מבני בנימין בן יעקב אבינו, וקבע לו לשם משפחה את השם "אשבל". תורה וחסידות בנסח חב"ד ביחד עם אהבת ארץ-ישראל דבקו במשפחה זו מני אז. אותו זקן רבי ישכר בר היה "מגיד" זאת אומרת גם "הרב מורה ההוראה" בעיר לובביץ החסידית, ששם ישב "רבי" לכסא. בנו רבי יוסף, מלבד מה שהיה מגדולי המתפללים, שהיו מוצאים אותו בפשוט ידים ורגלים מרוב דבקות בתפלתו, היה גם אוסף כספים בעירות לקפת רבי מאיר בעל הנס ל"חלוקה" ליושבים לפני ה' בארץ הקדש. חותנו של רבי יוסף זה, רבי נח ממוהליב שעל נהר דניפיר בר אבהן ובר אורין ובן עשירים, היה בעולים שעלו עם רבי מנחם מנדיל מויטבסק בעל החסידות לארץ-ישראל. אגדה הראויה להשמע מספרת על רבי נח זה: כשהגיעה השירה לחוף הים השחור להפליג באניה מרוסיה, לא הרשו להם השלטונות לצאת. שלחו את רבי נח, שהיה גם יודע לשון המדינה, לעיר הפלך להשיג רשיון. עד שהספיק לשוב ובידו הרשיון הפליגה השירה, ובתוכה אשת רבי נח ובנו ובתו שהגיעו לטבריה והתישבו שמה. המתין רבי נח עד שנזדמנה לו ספינה אחרת, אך באניה חלה, וכשהרגיש שקצו קרב, בקש מרב החובל, שאחרי מותו הקשרו לו לגופו את כל הנירות אשר אתו ואת הרשיון ולא יטילוהו הימה, אלא קשרו ללוח עץ; וכן עשו. ואמנם הגיע הלוח יחד עם גופתו של רבי נח לארץ-ישראל, ובא כאן לקבורה. זקנו של רבי יוסף מנחם אשבול הגיע לפני שבעים וחמש שנים לארץ-ישראל, אחרי שאשתו מתה בדרך ובאה לקבורת ישראל באזמיר. הוא התישב בחברון בתוך הישוב החרדי, ואחר כך עבר לירושלים.
ר' יוסף מנחם בעצמו עבר אותה הדרך הידועה לנו למדי בתולדות הדור הוא: תלמיד מצוין בחדר, בן שלש עשרה לישיבה בעירו, בן חמש עשרה לישיבת ולוזין, במקום שהוא שמע תורה מהנצי"ב מולוזין וחתנו ר' רפאל. אך האמון על תורת חב"ד אינו נקלט בישיבה הליטאית מיסוד תלמידי הגר"א. בן שמונה עשרה לחפה, כדרך הדור ההוא. ואחרי שנולדים ילדים – בקשת פרנסה. וכאן מתחילה גם ראשית דרכו בהוראה. הוא מורה לבנו יחידו של הרב מיקטרינסלב וביחד עם זה הוא מורה באסור והתר. אחרי שאותו הרב ואב"ד שלו סומכים ידיהם עליו, מנסה הוא לקבל "רבנות" ואינו מצליח מפני שאינו "דרשן". אחרי-כן הוא עובר לאודיסה, מגיד שם שעור בבית-כנסת ומורה לשני תלמידים סוחרים בלילה. עד כאן הרי זה אותו ספור הדברים שאנו מוצאים אצל לילינבלום וסמולנסקין וחבריהם. ואולם במקום המשך ההפקרות והיאוש העובדים שם כקו, עובר ר' יוסף מנחם לארץ-ישראל, במקום שיש לו כבר בני משפחתו, מבני אחות אביו, גם תלמידים במקוה ישראל, שהיו אחרי כן פקידי הברון. אין כאן מלחמה "השכלה" ופריקת על בזרוע. אף גם לא "עליה בחומה". כצעיר תלמיד חכם בר אורין ובר אבהן, שהתורה מורשה לו מדורות וכן הקשר עם ארץ-ישראל, עולה הוא בשנת תרנ"ד, מקבל "חלוקת חב"ד" על פי המלצה מבני חו"ל, ונכנס גם אל ישיבת "עץ החיים"' במקום הוא נחשב גם לאחד הבחירים. אף לבית-הספר העברי אינו נכנס בשער "ההשכלה הלוחמת" של מרדכי לובמן ז"ל ויבדלו לחיים יודליביץ וגרזובסקי. דרכו היא דרך "ירושלים-פתח תקווה". וכך היה מעשה: ר' יוסף מנחם אשבל גר בעת ההיא ב"נחלת שבעה" בירושלים בין חלוצי הישוב הירושלמי ומשכיליו הרי"מ סלומון והר"י ריבלין וחבריהם. הרי"מ סלומון מכירו והציע להרי"מ פינס לתת לרי"מ אשבל מכתב לגדרה, במקום שלא היה אז עדיין בית-ספר. והוא אמנם מוזמן ליסדו בשנת תרנ"ו. את משכורתו הוא מקבל מ"ועד חובבי ציון" ביפו. המורה הראשון במושב ה"בילויים" אינו מ"פורצי הגדר". מלבד עסקו שם כמורה בית הספר במשך שתי שנים, הוא גם מורה הוראה בענין טרפה. השו"ב נועץ בו בכל הענינים השיכים לכשרות. שמעו הולך לטוב, ומציעים לו משרה במושבה של "הנדיב הידוע". המשכורת גבוהה שם יותר. למורה ניתנת גם דירה ושרות רפואית חנם. אך לא אסתייע מילתא. ואפשר להבין: אחר הוא גם ר' יוסף מנחם לגבם. ואולם עולה הדבר בידו לקבל משרת מורה בחדרה באותם התנאים שבמושבות הברון. אך היות ש"חדרה" איננה אז אלא ב"יפו", בעיר שנדדו אליה כל אנשי חדרה על בתיהם מפחד הקדחת, מלמד מורה "חדרה" את "ילדי חדרה" בבית-הספר של "חדרה" במשך ימות הקיץ ביפו. רק בחרף הם עוברים לחדרה, ובקיץ הבא מלמדים את הילדים בצריפים שהוקמו על שפת הים לדירה ולבית-ספר. למרות זה חולה כל המשפחה בקדחת, ועוברת כלה ל"בקור-חולים" בירושלים להתרפא. יהושע ברזילי (איזנשטאדט), בא כח ועד חובבי ציון בעת ההיא, המכיר את ר' יוסף מנחם, ממנה אותו למורה בראשון-לציון. רק שנה אחת הוא מורה בה. ומובן הדבר: ר' יוסף מנחם אשבל, לפי כל תכונתו, איננו מעור אחד עם אותו הישוב של "ראשון-לציון", ואם גם אינו נמנה על "הקנאים", הרי הוא סוף סוף רחוק גם ת"ק פרסה מ"רוח" "ראשון-לציון", העומדת אז תחת השפעתו הסוערת והמהפכנית של אליעזר בן-יהודה. ל"משכילים" מסוגו של הרי"מ פינס לא היה אז מקום בראשון-לציון, ולא פלא הוא, שאחרי שנה יורש את מקומו המנוח ישראל בלקינד הידוע, שכל משפחתו היתה כבר אז שם, ושעל פי כל אורחות חייו התאים למקום. ועד חובבי ציון שולח את ר' יוסף מנחם להורות ב"קסטינה" היא באר טוביה היום. ואולם כאן קפץ עליו רוגזו של הגורל העור: בהתנפלות של ערבים על המושבה נהרג ערבי אחד. הערבים האשימו את האגרונום בֶּרגין, וזה נדון לעבודת פרך. ואולם היות וברגין זה הקדים ונמלט, נמלכו הערבים לקחת את "המורה" במקום "האגרונום". המורה הוכרח לעזוב את המושבה ולעבור לגדרה, במקום שרכש לו כבר נחלה. כאן מגיע מכתב מד"ר לוי, מנהל היק"א, המזמינו לבוא להורות בביה"ס ב"פתח-תקווה". לכאורה מצא לו עכשו ר' יוסף מנחם את מקומו הנכון ב"אם המושבות", שנחשבה אז ל"בת" לירושלים, וכן היתה גם בעיניה. כאן הוא מוצא סביבה מתאימה לרוחו וזמן פריחתו מגיע. הוא מחבר גם שלשה ספרי למוד השייכים לפי רוחם לאסכולה של הרי"מ פינס, והמראים על כל הלך רוחו של המורה אשבל: 1) ספר ידיעות הטבע מתורגם מספר למוד רוסי. 2) מקור הלכות, ספר למוד לתלמידי בתי-הספר דיני ישראל. 3) ספר התורה והחיים להראות כי התפתחות התורה באה עם החיים. מלבד זה חבורים שונים שנשארו בכתובים.
ואולם כאן הננו מגיעים בארץ לתקופת התפתחות ההוראה, וישן מוצא מפני חדש. לא בדרך נאה ביותר נדחק המורה של "דור עובר" מטפוסו של רבי יוסף מנחם אשבל מכתלי בית-הספר ה"מודרני". אמנם רבי יוסף מנחם אשבל מוצא לו עוד מקלט אחרון בביה"ס "נצח ישראל" מיסודו של הד"ר משה אוירבאך בפתח-תקווה, במקום שהוא נשאר עד פרץ מלחמת העולם. במשך ימי המלחמה הוא מורה עוד שנתיים בבית-הספר לחברת "העזרה" בתל-אביב, אך עם גרוש הישוב היהודי מת"א ואח"כ מפ"ת הוא מהגר לחדרה, במקום שהוא שב למצוא ספוק בתכונת ההוראה שבו, בהגדת שעור בדף גמרא חליפות אחת לשלשה ימים בינו ובין שנים מחבריו המורים מסוג: בינו ובין הרב ציזלינג ורבי ראובן ידידיה גוטפריד חתנו של הרי"מ סלומון ז"ל. ובהגדת שעור המשיך עד יומו האחרון. שבועים לפני מותו חגג חג סיום הש"ס בפעם האחרונה.
ושוב משחק הגורל: בלכת הישיש בדרכו לתור את תל-אביב החדשה, דחפוהו מבלי משים חבר-ילדים משחקים ליד בית ספרם והפילוהו לבלי קום עוד.
כך נגמרה דרך חייו בהוראה של אחד המורים הראשונים. צנוע וענו עושה מלאכת ה' באמונה, ומנסה כחו גם בחבור ספרי לימוד. קשה היתה דרכו, ובכל זאת כשאני מעיין באוטוביוגרפיה שלו, שהשאיר בכתובים, אינני יכול למצוא שום התמרמרות נגד מי שהוא. דומה כאלו כותב אותו אדם אחר, שלא בו פגעו חצים שונים בעודו מתהלך בתומו. שמח הוא על שזכה להעמיד בנים ובני בנים עוסקים בחכמה ובהוראה. לא גדולות ונצורות פעל ר' יוסף מנחם אשבל על שדה החנוך. ואולם בן נכבד הוא לתקופה בחנוך, תקופתו של הרי"מ פינס, שאצלה הרבה מרוחה גם על החנוך שלנו, תקופת ההתלבטות והחפוש בחנוך, הראייה לחקירה מיוחדת, היא, מוריה וספרי הלמוד שלה.