סיור בגוש עציון

סיור גוש עציון

תחילת מסלול כוח הל"ה – הר-טוב / נחם

המושבה הר-טוב:

בשנות ה-70 של המאה ה-19 ישב במרחק 300 מ' צפונה מכאן כפר ערבי קטן העונה לשם 'ערטוף', אשר נקלע לקשיים כלכליים ולכן החליט למכור חלק מהקרקעות שלו לאדם העונה לשם 'ספניולי'- קונסול ספרד בירושלים. לקראת שנת 1883 הקונסול סיים את תפקידו בארץ וניסה למכור את נכסיו, ביניהם אדמות הכפר (כ-5000 דונם). הוא חיפש קונים יהודים, ובסופו של דבר מכר את הקרקע למתווכים יעקב סופר ודוד בן מיכאל, שקנו ממנו את השטח ב-8000 פרנק. המתווכים חיפשו למי למכור את האדמות, בעיקר מקרב אלו שביקשו לרכוש אדמות עבור אנשי העלייה הראשונה, כמו יחיאל פינס, אברהם קופלמן יחיאל בריל, אך אלו לא רצו לרכוש את האדמה. בסופו של דבר ספניולי מכר את האדמות לשני מתווכים יהודים, שמכרו את האדמות למיסיון הבריטי.

בשנת 1882 ניקנו האדמות ע"י המיסיון האנגליקני, שהיה פעיל מאד בארץ באותה תקופה. נציג המיסיון, מוזס פרידלנדר, שהקים חברה בשם "חברת יהודי לונדון", פנה ל-46 משפחות של עולים חדשים בעיקר מרומניה ומרוסיה, אנשי העלייה הראשונה, והציע להם להתיישב על האדמות שנרכשו ע"י המיסיון, תמורת המרת דתם (התנצרות, או בלשון היהודית- השתמדות). על רקע תופעה זו של השתמדות היהודים תמורת אדמות קמה "עזרת נידחים"- אגודה יהודית שפעלה בקרב המשפחות היהודיות במטרה לשכנע אותם לשבת על האדמות בערטוף, אבל לא לשנות את דתם. האגודה הצליחה למדי, ומתוך 46 משפחות שנרשמו לקבלת אדמות בערטוף, בסופו של דבר עלו על הקרקע בערטוף 24 משפחות, בין השנים 1882-84. בשנת 1883 דיווח המיסיון הבריטי שמבין כל אלה שעלו על הקרקע בערטוף, סה"כ 3 משפחות (11 איש) התנצרו. כל השאר החזיקו בדת היהודית, ואפילו הקימו בית כנסת במושבה, שבו בשבתות גם כומר הטיף להם אחרי התפילה. תנאי המחיה היו קשים, עקב מחסור בקרקע ואדמת טרשים דלה. בתחילה גרו התושבים בצריף עץ ארוך שחולק במחיצות ולאחר מכן נבנה בית אבן גדול. בקיץ 1885 עזבו 8 משפחות נוספות את המקום ונותרו 16, ובסוף 1886 הכל התפרק. בעיתון הירושלמי "הצבי" נכתב: "מושבת המסיתים [כך כינו הירושלמים את המקום] הגיעה לסוף דרכה, התפרקה ואיננה עוד". מה שנשאר מאותה תקופה זה הבתים, שמזכירים מאד את סגנון הבנייה הגרמני הטמפלרי.

בשלב זה מתחיל השלב היהודי-ציוני של המקום. במקביל לסיום פרשת ההתיישבות בהרטוף, החל מ-1885 החל להתארגן בבולגריה גוף במסגרת 'חובבי ציון' של קבוצת יהודים שנקראה "אגודת אחים ליישוב ארץ ישראל". חברי האגודה קבעו תקנון, כל חבר קנה מניה של אדמה בהון פרטי שלו ושילם דמי חבר במשך 5 שנים. הוחלט לשלוח לארץ 3 חלוצים שיירכשו אדמות עבור הקהילה.

"חיל החלוץ" הגיע לארץ ופנה לנציגות הספרדית בירושלים לייעוץ ועזרה ברכישת קרקעות. בנציגות שלחו אותם למנהל מקווה ישראל- נייגו, והוא לקח אותם בנר שני של חנוכה, דצמבר 1895, לכאן. היה יום חורפי, רוח חזקה וגשם עז, הבאר שפעה מים, והנציגים קיבלו את הרושם שככה זה רוב הזמן כאן. נייגו קבע שיש כאן שפע של מים, האדמה טובה, האוויר טוב והמקום קרוב להרי ירושלים, כמו גם למסילת הרכבת החדשה מיפו לירושלים ("המקום נמצא במרכז הציוויליזציה"). בעקבות המלצתו של נייגו הנציגים רכשו את האדמה בכ-80,000 פרנק צרפתי- סכום עצום במושגים של אותם ימים (לשם השוואה, משכורת יומית ממוצעת של איכר בעלייה הראשונה או פועל בעלייה השנייה היתה 1-2 פרנק ליום). אליעזר בן יהודה הציע לקרוא למושבה "הרטוב" והצעתו התקבלה.

אבל לא חלף זמן רב והגיע למקום נציג המושל התורכי מירושלים, ששמע על העסקה שנעשתה בין הבולגרים והאנגלים (שמכרו להם את האדמות), וטען שהעסקה היתה צריכה לעבור דרכו, משום שהוא נציג השלטון הרשמי בארץ, והיות שהם לא עשו כך, העסקה בטלה ומבוטלת. יוסף נבון נשלח מטעם הבולגרים לשכנע את המושל בדמשק לעזוב את הנושא ולהניח לבולגרים לחיות במקום בשקט, אבל לא הצליח, והמליץ לבולגרים "להחליק את העניין" ולשלם בקשיש (שוחד) לתורכים. חברי האגודה שילמו שוחד בגובה 100,000 פרנק- יותר מערך הקרקע שקנו. כלומר- בסה"כ הם הוציאו סכום של 180,000 פרנק, ועכשיו הייתה להם אדמה אבל לא היה להם כלום. בנוסף, הם נאלצו להתמודד עם תנאים קשים, כמו קושי למצוא מים, ואדמה לא טובה. הם הבינו שהעסקה שהם עשו לא הייתה טובה, ושלחו להודיע למשפחות שחיכו בבולגריה שלא יבואו לכאן, כי אין סיכוי ש-60 משפחות יוכלו לחיות כאן. הוחלט להעלות לארץ רק 12 משפחות, כמניין 12 שבטי ישראל (אגב, לכל בן בכור שנולד במשפחה קראו "בן ציון" ולכל בת בכורה קראו "ציונה"), וכל משפחה תעבד 5 חלקות של חברים שנשארו בבולגריה עד שהאדמה תישא את עצמה, ורק אז יעלו ויבואו שאר המשפחות. האגודה תחליט מי יעלה ומתי. כל המשפחות שעלו לארץ חיו בבית המיסיון- משפחה אחת בחדר. הם נכנסו לכאן בשנת 1895 ויצאו מכאן בשנת 1919- 24 שנים ישבו משפחות בחדר אחד.

לאחר שנקבע שהיהודים הבולגרים הם נתיני נסיכות בולגריה שעדיין משלמת מיסים לממשל העות'מאני. הווזיר הגדול באיסטנבול הורה לפאשה הירושלמי להימנע מפגיעה במתיישבי הר-טוב, בשנה הראשונה לקיומה של המושבה נשלחו למתיישבים כספי תמיכה מבולגריה. לאחר הפסקת התמיכה עזבו 5 משפחות את היישוב, מקצתן חזרו לבולגריה והשאר עברו לירושלים. אם יש מושבה שמתוך אידיאולוגיה לא ביקשה כסף משום גורם ולא קיבלה כסף משום גורם- זו המושבה הרטוב. הם לא ביקשו עזרה כי הם היו ספרדים גאים (כ-90% מהיהודים הבולגרים הם ספרדים, ורק כ-10% הם אשכנזים), אולם בשלב מסוים הם ראו שאין להם ברירה והם חייבים איזשהו סיוע ועזרה, אלא שעד שהם ביקשו עזרה- הם לא קיבלו אותה, כי הם ספרדים. כל הממסד של תנועת חיבת ציון היה ממסד אשכנזי, וכל הממסד של התנועה הציוני היה אשכנזי. כאן היתה המושבה הספרדית היחידה בארץ, ולא היה להם את כל הקשרים הנכונים, והם לא קיבלו כלום ולא זכו לשום עזרה. עד הקמת מדינת ישראל, כ-90% מסך היישוב היהודי בארץ (בסה"כ 600,000 איש) היו אשכנזים, ורק כ-10% היו ספרדים- מיעוט מבוטל. היישוב היה מאד הומוגני, לטוב ולרע. העלייה הגדולה של אמצע שנות ה-50, שהגיעו בה יהודים מעיראק ומצפון אפריקה, התחילה לשנות את המצב, והאשכנזים ירדו ל-60% והספרדים עלו ל-40%. בסוף שנות ה-50 המספר כמעט השתווה.

התושבים סבלו הן מגניבות כפריי ערטוף והן ממכת הארבה שניחתה על הארץ בשנה זו. המתיישבים פנו לשלטונות העות'מאניים שהצליחו לצמצם את הגניבות. ב-1898 נרשמה הקרקע על שם המתיישבים וחולקה ל-50 חלקות כמספרן המיועד של משפחות המתיישבים.

באותן 24 שנים שהבולגרים ישבו כאן, הם לא ישבו ובכו על מר גורלם אלא עבדו בחריצות. הם גידלו פרחים, ייבשו אותם וייצאו לאירופה לקראת חג המולד, פיתחו 4 כבשני סיד וייצאו סיד וחצץ לתל אביב, שהלכה וגדלה בקצב מהיר. אגב, במקום כסף זמין דיזנגוף נתן להם קרקעות, והמוכתר של הרטוב החליט לבדוק אם הקרקע טובה. הוא בדק את האדמה בידיו, מולל אותה והכריז שמהאדמה הזאת לא יצמח בצל. האדמה הזו היא האדמה שכיום נמצאת עליה כיכר המדינה בתל אביב- אחד השטחים הנדל"ניים הכי יקרים בארץ.

פה ושם עברו במושבה גדולי העם היהודי, כמו בן צבי ואחד העם, שהתלהבו מזה שיש בארץ מושבה ראשונה ויחידה של ספרדים (הבולגרים כולם הם ס"ט- ספרדים טהורים), אבל אף אחד לא הושיט להם יד.

בשנת 1910 יהודי עשיר בשם יצחק לייב גולדברג (ראו הרחבה על דמותו בנספח בסוף הדו"ח) החליט לבוא לעזרת אנשי המושבה ולקנות מהם חלק מהקרקעות שלהם במחיר טוב. על השטח שהוא ימכור הוא יקים חווה, שהם יעבדו בה ויקבלו משכורת. זו תהיה העזרה שלו. החווה שהקים, בשנת 1910, נקראה על שמו- חוות גולדברג. בצילומי אוויר מאותה תקופה אפשר לראות שהמושבה מנתה שני מבנים: חוות גולדברג ובית המיסיון (שאר המושבה נבנתה לאחר מלחמת העולם הראשונה).

החווה גם סיפקה מקומות עבודה למתיישבים. בעזרת הלוואה מיק"א, פותחו אמצעי ייצור נוספים כמו טחנת קמח, בית בד וכבשני סיד. ב-1912 הכינה יק"א תוכנית מיתאר לישוב ובכלל זה הקמת מבני מגורים. לראשונה נבחר ועד מושבה. ב-1914 הקימו השלטונות העות'מאנים במקום משתלה ושדה ניסוי חקלאי, במסגרתו נעשה ניסיונות לגידול קפה, עצי קאוצ'וק ואקליפטוס שלא עלו יפה.

בסוף מלחמת העולם הראשונה, לאחר 25 שנות מגורים בבית המיסיון הוחל בבניית בתים והמושבה התבססה מבחינה כלכלית. נבנו בית כנסת ומרפאה ונסלל כביש משער הגיא. כן הוקמה מחצבה שהתפתחה אחר כך למחצבת שמשון.

התפתחות המושבה נקטעה בחטף במאורעות תרפ"ט, עד אז היה היחס עם הערבים המקומיים תקין, והמושבה לא הייתה מאורגנת להגנה. בליל 24 באוגוסט 1929 נודע כי ערביי הכפר דיר-אבאן הסמוך (כיום נמצא במקומו המושב מחסיה) מתכוננים להתקפה. התושבים התרכזו בבית אבן אחד. הערבים תקפו ושרפו את חוות גולדברג. ניסיונות הערבים להתקרב לבניין נהדפו. עם בוקר הוחלט לפנות את המושבה. במסע מהיר הלכו התושבים לתחנת הרכבת הסמוכה והתבצרו בה. כאשר הגיעה הרכבת מירושלים עלו עליה וראו דרך החלונות את מושבתם עולה באש.

כשהם הגיעו לתל אביב, הם היו בהלם, ופתאום הבינו כמה קשה הייתה המציאות שבה הם חיו עד אז. חלק נשברו והחליטו לא לחזור. בשנת 1930 חזרו למושבה חלק מהמשפחות. המושבה החלה להתפתח שוב. ב-1935 הוחל בבניית בית חרושת למלט שמשון בסמוך למושבה. ב-1945 החל לפעול מפעל המלט ובנוסף חזרו התושבים להפעיל את הלולים ולשתול ירקות.

ב-18 במרץ 1948 אירע אסון שיירת הר-טוב. שיירה הצליחה להביא אספקה להר-טוב. בדרך חזרה לירושלים הותקפו על ידי מאות ערבים מכוחותיו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני. שני משוריינים נלכדו ושאר השיירה הצליחה לחזור להר-טוב. בקרב נספו אחד עשר ממגיני השיירה. למחרת הקרב הותקף ופוצץ בית החרושת "שמשון".

ב-22 במרץ 1948 נערכה התקפה כבדה על המושבה. המגינים ושתי מחלקות של חטיבת גבעתי הצליחו להדוף את התוקפים ולגרום להם אבידות כבדות

עם התקרב הפינוי הבריטי הוחלט על פינוי הר-טוב. האסון בנפילת גוש עציון תרם גם הוא להחלטה זו.

המשימה הוטלה על כוח מגדוד 52 גבעתי בפיקודו של שלמה להט (צ'יץ'). הכוח יצא מכפר אוריה במסע לילי להר-טוב. התושבים הביעו בתחילה את התנגדותם לפינוי אבל קיבלו את הדין. הם השחיתו את הציוד והרגו את בעלי החיים ובלילה שבין ה-15 ל-16 במאי 1948 יצאו במסע לילי מאובטח ותוך כדי הליכה תינוק קטן התעורר ופרץ בבכי, וציץ' נתן פקודה לחנוק את התינוק, כי הוא זכר מה קרה כאן 4 חודשים קודם לכן, ולא רצה לקחת סיכון ולסכן את חייהם של כמה כ-160 איש. אחד האנשים לקח את התינוק הצידה, והצליח להרגיע אותו. לא הרגו את התינוק, והמשיכו בדרך לכפר אוריה והגיעו לכפר אוריה עם שחר, שם עלו על רכבים ועזבו את השטח. חלק מהם גרים היום באבן יהודה ובמושב אודים שבשרון. רק אדם בשם בן ציון גירון חזר לכאן והמשיך לעבד את שדה הדורה.

הר-טוב נשלטה בידי כוח של האחים המוסלמים ושוחררה על ידי כוחות חטיבת הראל בלילה האחרון של מבצע דני (בין ה-17 וה-18 ביולי 1948). הכוח התבסס במשטרת הר-טוב ובמשלט המשותף (הנמצא כיום בתחומי העיר בית שמש).

המושבה לא הוקמה מחדש. על אדמותיה הוקם בשנת 1950 מושב נחם ע"י עולים מקוצ'ין ותימן ומאוחר יותר אזור התעשייה של בית שמש. ב-6 בדצמבר 1950 הוקמה דרומית למושבה מעברת הר טוב. בשנת 1950, עם השחרור מצה"ל, חזרו מספר בנים למושבה והחלו בבנין מחצבה בשנת 1952 חזרו להתגורר במושבה עד 1957 שאז עברו למושב אודים. בשנת 1953 שונה שם המעברה לבית שמש.

מהמושבה הישנה נותרו שרידים בודדים, כמו בית המיסיון, בית הקברות ומספר בתי אבן, שבאחד מהם מוזיאון קטן לתולדות הר-טוב. לידו הוקמה יד למייסדי הר-טוב. המושבה הוכרזה כאתר לשימור של המועצה לשימור אתרים.

מלחמת העצמאות התנהלה עוד חצי שנה לפני הפלישה הערבית ב-15 במאי 1948, כי למעשה המלחמה החלה יום לאחר קבלת תוכנית החלוקה של האו"ם, בסוף נובמבר 1947. השלב הראשון של המלחמה היה בעיקר מלחמה על הדרכים ועל הנקודות הנצורות שביניהן היו ירושלים, גוש עציון ויחיעם. הקשר עם היישובים הנצורים התנהל דרך שיירות משוריינות שהובילו אספקה ותגבורת אל הנקודות הללו. אגב, גם כוחות יהודיים צרו במקומות מסוימים על נקודות ישוב ערביות ונקטו בשיטות דומות.

שיירת הל"ה (מחלקת ההר): ב-14 בינואר 1948, חודש וחצי אחרי תכנית החלוקה ופרוץ המלחמה, בדיוק 4 חודשים לפני הקמת המדינה, עבד אל קאדר אל חוסייני החליט החלטה אסטרטגית- לא להתקיף יותר ישובים יהודיים, אלא להתמקד יותר בדרכים. כאן התחילה המערכה על הדרכים, והמערכה על הדרך לירושלים. בעקבות האירוע הזה נולדו שתי פרשיות דרמטיות: המערכה על הדרך לירושלים, ובנוסף- באותו יום שעבד אל קאדר אל חוסייני נחל את התבוסה הגדולה שלו, נשלח מברק על גבול ההיסטריה ממפקד גוש עציון, עוזי נרקיס, למפקד חזית ירושלים, ישראל עמיר: בלמנו, עצרנו, הנחלנו לערבים תבוסה ניצחת. אבל עוד התקפה ערבית אחת- אין גוש עציון. התחמושת הלכה ואזלה, לא היו אמצעי עזרה ראשונה, יש פצועים ופצועים קשה, וחייבים עוד תגבורת אחרת הגוש לא יעמוד בפני התקפה נוספת.

המברק ההיסטרי הזה, שנולד כתוצאה מההתקפה הערבית הגדולה, הוא הרקע ליציאת מחלקת הל"ה לגוש עציון, ולימים היו כאלו שבאו בטענות לעוזי נרקיס, שבגלל המברק הזה, נגרם אסון הל"ה. אלא שאפשר להבין את עוזי נרקיס, בנסיבות שהוא נמצא בהן אז- הוא היה מפקד הגוש והוא היה צריך תגבורת. שום דבר אחר לא עניין אותו. בדיעבד הדברים התגלגלו בצורה כזו, אבל אי אפשר לבוא בטענות אל אדם שמשמש מפקד גוש ומצוי במצב קשה, ואחראי לחייהם של עשרות אנשים.

לאחר שקיבל את המכתב, ישראל עמיר לא יכול היה לעבור על סדר היום. התקבלה החלטה שבאותו יום, ה-14 בינואר, יום רביעי, תצא תגבורת לגוש עציון. ישראל עמיר פגש את דני מס והטיל עליו לאסוף אנשים, לעלות על רכבים ולנסוע לגוש עציון. דני מס סירב לנסוע אלא העדיף ללכת ברגל, בגלל משהו שקרה לפני חודש- נפילת שיירת העשרה בדרכה לגוש עציון הנצור, במחיר של 10 הרוגים.

באותו לילה יצאו עשרות אנשים מסמינר בית הכרם בירושלים, רגלית, אל גוש עציון. הם טעו בדרך ואיבדו זמן יקר, ודני מס קיבל החלטה לחזור חזרה לירושלים. אם כך, הניסיון הראשון להגיע לגוש עציון נחל כישלון.

התקבלה החלטה לצאת שוב למחרת, יום חמישי ה-15 בינואר. אלא שדני התעקש ללכת ברגל מהרטוב- לצאת מהרטוב, כדי לא ללכת בדרך שנכשלו בה קודם. אם הערבים ראו אותם אתמול, אסור להם ללכת באותו תוואי, כדי שהם לא ייתקלו במארב ערבי. לכן הוא חיפש את היישוב היהודי הכי קרוב לגוש- חוץ מירושלים- ומצא את המושבה הרטוב. הוחלט לנסוע מירושלים עד הרטוב, וללכת ברגל מהרטוב לגוש עציון. אלא שהבריטים עדיין בארץ, ומה יקרה אם משוריין בריטי יעצור את השיירה בשער הגיא? הוחלט שליתר ביטחון האנשים לא יישאו את הנשק עליהם אלא ישימו את הנשק במשוריין (רכב בעל דפנות כפולות), וכך אם הלוחמים ייפגשו בבריטים, לבריטים לא תהיה עילה לעצור אותם- הם לא נושאים נשק ולא עוברים על החוק. עד היום לא ברור אם עצר אותם משוריין בריטי בדרך- חלק מהחוקרים אומרים שכן עצר אותם משוריין בריטי, עיכב ותיחקר אותם, וחלק מהחוקרים אומרים שלא. בשורה התחתונה, 40 האנשים הגיעו להרטוב עייפים מאד, בסביבות השעה 21:30. המשוריין עם הנשקים הגיע מאוחר יותר, ועד שפרצו אותו והוציאו את הנשקים, אבד עוד זמן יקר. הלוחמים העייפים הלכו לישון קצת בבית הספר של המושבה, ודני מס נפגש עם רפאל בן ארויה, מפקד הרטוב. הם פתחו מפה והחלו לתכנן את ציר ההליכה של הלוחמים מהמושבה אל הגוש, בתוואי נוח לניווט שלא יעבור ליד הכפרים הערביים. בסה"כ התוואי שנבחר היה באורך 28 ק"מ, כולל עלייה. רפאל בן ארויה ניסה לשכנע את דני לא לצאת לדרך, כי זה כבר מאוחר, אבל דני התעקש באמרו: "זה לא יעזור שום דבר. אם נתגלה- נתגלה, אנחנו נהיה כבר קרובים לגוש ואז לא אכפת לי". הוא הכיר את הטופוגרפיה גם מכוון שזה היה אזור אימונים של הפלמ"ח וקיבל החלטה לצאת, הוא גם אמר שהגוש נמצא בסכנה ולא בטוח שיישאר עוד יום. רפאל בן ארויה חי במשך שנים רבות עם רגשות אשם חזקים- למה הוא לא הצליח לעצור את דני מלצאת לדרך, ובכך למנוע את האסון הנורא שקרה.

בסביבות השעה 22:30 העירו את האנשים והחלו במסדר יציאה. דני עבר ביניהם אחד-אחד ובדק שכל אחד מצויד בכל מה שצריך. הוא נעמד מול יגאל בוטרומוביץ' ושאל אותו איפה הנשק שלו. מסתבר ש-2 נשקים לא הגיעו- שלו ושל חברו. דני החליט שיגאל וחברו לא יצאו אלא יישארו בהרטוב, אלא שיגאל לא היה מוכן לוותר. הוא הלך לאדם בשם יעקב כהן והתחנן לפני לתת לו את האקדח שלו (לכהן היה גם אקדח וגם רובה), כהן נתן לו את האקדח ויגאל חזר למסדר חמוש באקדח. עדיין- דני מס לא היה מוכן לתת לו לצאת בלי רובה. יגאל הלך לרפאל בן ארויה וביקש ממנו לתת לו נשק מהמושבה, שהוא יחזיר כשהם יחזרו. אלא שבחדר הביטחון של המושבה היו רק שני רובים ו-4 אקדחים, ואם בן ארויה ייתן ליגאל רובה אחד, למעשה הוא יישאר עם 50% מהרובים שיש למושבה. הוא לא יכול לתת לו שום כלי נשק. יגאל וחברו נאלצו לוותר. כך מ-40 אנשים שעמדו לצאת אל הגוש המספר ירד ל-38, בגלל שהיו רק 38 רובים.

דני נתן תדריך ובשעה 23:05 יצאו 38 אנשים מהרטוב רגלית אל מטע הזיתים, שם אלומת האור מהזרקור שעל בניין המשטרה שליד בית שמש הציפה אותם. הם נשכבו על האדמה ונתנו לאלומה לעבור מעליהם, ואז פתחו בריצה משם. תוך כדי ריצה, אחרי מטע הזיתים, ישראל גפני סובב את רגלו ונקע אותה, והיות שהוא עיכב את קצב ההתקדמות של השאר, הם עקפו את תחנת המשטרה והרכבת, ממערב, בזנוח דני מס החליט לשלוח את גפני בחזרה להרטוב עם שני אנשים נוספים- אורי גביש (הסייר, שבקש שעוד משהו יצטרף אליו) ומשה חזן- שיוכלו לתמוך בו. השלושה נפרדו מה-38, נשארו 35 איש, ומכאן ואילך נקבע השם ההיסטורי שליווה אותם מאז- מחלקת הל"ה, או "מחלקת ההר", כי גזרת הפעילות שלהם הייתה באזור ההר. השעה הייתה 1:00 בלילה. הפעם האחרונה שהייתה עדות של יהודים שראו אותם בחיים הייתה בשעה 1:00 בלילה, ועיקר הדאגה הייתה לשלושת הלוחמים שחזרו חזרה להרטוב. אף אחד לא דאג ל-35 האנשים שעשו את דרכם לגוש עציון, ושהיה להם נשק, ציוד אישי ועזרה ראשונה. דבר אחד לא היה להם- מכשיר קשר.

מחסום הל"ה -

6:00 בבוקר, המחל קה לפני הגוש, כ- 5.5 ק"מ, ונשאר להם רק לטפס את הר חברון. ע"י ג'עבה הם נתגלו ותוך כמה דק' ע"י "פאזה" (צעקה) כל הכפר ידע ש- "היהוד" באזור. הכוח יכל לסגת אבל מחליטים לפנות צפונה לכוון וואדי עציונה, כדי להסתתר בו ולהגיע בלילה הבא לגוש, כאשר יעקפו את ג'עבה מצפון. מי גילה אותם? למה הם לא נסוגו? במשך 19 שנה לא ידעו. אחרי מלחמת ששת הימים ניסו להתחקות אחרי הפרשה, וזאת ע"י ראיון של אנשים מהכפרים ג'עבה וצוריף. יש כיום שתי גרסאות:

2 נשים זקנות שיצאו לקושש עצים ופרצו בצעקות ותוך כמה דק' כל הכפר ידע עליהם.
רועה ערבי זקן שראה אותם.

בלכסיקון של הפלמ"ח לא הייתה המילה – נסיגה. יש משימה וצריך לבצעה, מה שיקרה יקרה!בנוסף לזה גם הידיעה שזו הפעם השנייה שהם ניסו להגיע לגוש. אחרי שירדו לוואדי עציונה הם הסתתרו שם במשך כמה שעות, וכנראה שנתגלו ופרץ קרב קצר ואז הם עלו על "גבעת הקרב", גבעה 573למה עלו לשם? חידה!! כשהם הגיעו למעלה, הערבים כבר תפסו את גבעה 603 והיו גבוהים מהם.

אבל הקרב ארך כל אותו אחה"צ ולפנות ערב עד לנפילת כולם. הגבעה נתגלתה בראיון עם מוכתר הכפר צוריף שהראה והצביע על הגבעה.

16/1 - המחלקה הייתה צריכה להגיע לגוש עציון ביום שישי לפנות בוקר, בגוש שמעו יריות אבל לא יחסו להן חשיבות. ביום שישי בבוקר התקשרו מגוש עציון ושאלו מה קורה עם התגבורת שביקשו. ענו להם שהתגבורת יצאה, והם יגיעו. בשישי בצהריים שוב התקשרו מגוש עציון ושאלו מה קורה, וכך עד יום שישי בערב. ביום שישי בערב הוחלט ליתר ביטחון להדליק מדורה בגוש עציון ולאותת עם פנס, כדי לעזור למחלקה להתקרב אל הגוש. בחצות הלילה של יום שישי המחלקה עוד לא הגיעה אל הגוש, והעירו את יגאל בוטרומוביץ' כדי לשאול אותו אם הוא בטוח שהמחלקה יצאה, ולספר לו שעד עכשיו הם לא הגיעו. הוחלט לצאת למחרת בבוקר לחפש אותם- לשלוח 90 איש להרטוב, רפאל בן ארויה יתדרך אותם מהו הציר שבו הלכה המחלקה, והם ילכו בציר הזה ויחפשו את המחלקה. וכך היה. בשבת בבוקר יצאו 90 איש לחפש את המחלקה בתוואי שבו היא הייתה אמורה ללכת, ו-3-4 ק"מ מכאן, ליד הכפר הערבי דיר עבן, הייתה היתקלות עם הערבים המקומיים, היה הרוג אחד וכמה פצועים, והכוח נסוג. התחושה הייתה שאם כאן, במרחק של 3-4 ק"מ מהרטוב, יש היתקלות כזו עם ערבים, המחלקה, שנמצאת עמוק בתוך השטח שיש בו הרבה כפרים ערביים, נמצאת בצרות. התחילו להבין שמשהו לא טוב קרה, אבל עוד לא ידעו שום דבר רשמי בוודאות. ביום המחרת קצין בריטי בשם דוגין, ממשטרת חברון היה הראשון שהגיע למקום וזיהה את גופות הל"ה. הוא קיבל קריאות בקשר בין הערבים שתיארו קרב גדול שהתרחש באותו זמן. לערבים היו לא מעט נפגעים- פצועים והרוגים, ואי אפשר לאשפז אותם בחברון. ההחלטה הייתה לפנות חלק מהנפגעים לבאר שבע, שב-1948 לא הייתה בירת הנגב אלא עיירה ערבית שלא היו בה יהודים והיא אמורה הייתה להיות חלק מהמדינה הערבית, על פי תכנית החלוקה של האו"ם. מבאר שבע צפונה הייתה אמורה להיות המדינה היהודית. אחד הפצועים הערבים סיפר שהכוח נלחם עד הכדור האחרון והלוחם האחרון שנשאר לאחר שגמר את הכדורים זרק רימונים ואז זרק אבנים (שמהם הוא עצמו נפצע) עד שהוכרע ונהרג. "כך אני ארצה למות כמו אלה הגיבורים" – אמר הערבי.

בשנת 1970 איתרו אותו בסקוטלנד ולא ידעו אם הוא עדיין זוכר משהו, כאשר הוא ראה את דב קנול הוא אמר לו: אתה עמדת אז השער ולא רצית לברך אותי לשלום". גם הוא זיהה את הגבעה הזו. הוא סיפר ששמע על הקרב והיה הראשון שמצא את הגופות, שחלקן היו עם תחבושות ספוגות דם, ז"א שחלק נפצעו וחבריהם טיפלו בהם, הם גם נמצאו במבנה של הגנה מרחבית וגם היו פתקים מגואלים בדם, עם אבן מונחת עליהם. כשהוא הרים את האבנים הוא הבין שעל הניירות כתובים משפטים, והוא הבין שהניירות הם בעצם מכתבי פרידה / צוואות של חלק מהאנשים, שכתבו בתקווה שהמכתבים יגיעו בדרך לא-דרך אל משפחותיהם. דוגין לקח את המכתבים, אבל הם אבדו. דוגין טען שהוא העביר את המכתבים לסוכנות, ובסוכנות טוענים שהוא איבד את המכתבים, ומכל מקום- הם נעלמו. הגופות היו שלמות פרט לפגיעות הכדורים. הוא התחיל לארגן את איסוף הגופות וביקש מהערבים שיעזרו לו לאסוף את הגופות, אבל הם ענו לו שהם לא יעזרו לו, כי אלו יהודים. דוגין ענה להם שאלו לא יהודים ולא ערבים- הם שייכים לאלוהים. הם מתים, ומי שמת שייך לאלוהים. ליתר ביטחון הוא הוסיף שהוא ישלם להם. אלא שהתחיל להחשיך מוקדם, ורכב לא יכול היה לעלות על הגבעה. לכן דוגין החליט לרכז את הגופות במקום אחד, ולבנות מסביב גדר אבנים מאולתרת כדי למנוע מבעלי חיים להגיע לגופות ולפגוע בהן עד יום ראשון בבוקר, שאז יבואו לאסוף אותן (לא עם כלי רכב, שכאמור לא היו יכולים להגיע למקום, אלא על גבי בהמות משא). בשבת אחר הצהריים עזבו את הגופות כאן, דוגין חזר לחברון ושלח מברק לירושלים על הימצאות 35 הגופות בין ג'בעה ובין צוריף. אז הוא שמע שיהודים תקפו את צוריף כפעולת תגמול וחזר לשם. ביום ראשון בבוקר כדי לשלם כסף לערבים ולהביא את הגופות לקבורה בירושלים. הוא מתאר שכאשר הוא הגיע לכפר הוא הרגיש מתח באוויר, ושמע צעקות שנשמעו כמו "היהודים כבשו את צוריף", שהוא לא הצליח ממש להבין. הוא ראה שתי דמויות עומדות במרכז הכפר, והמון ערבים סביבם, בא לעשות בהן לינץ'. הבן של מוכתר הכפר סובב את האקדח שלו סביב אצבעו וצעק והלהיט את האנשים מסביב. לדוגין נאמר שאלו שני יהודים שניסו להיכנס אל הכפר. דוגן בירר ובדק ששני האנשים לא היו יהודים אלא בכלל בריטים, שנקלעו בטעות לכפר. הוא ניסה לשכנע את הערבים שאלו בכלל לא יהודים, הם לא השתכנעו ולבסוף הוא נאלץ להוכיח להם בדרך מקורית- להוריד את מכנסיהם של האנשים כדי להוכיח שהם לא נימולו, ולכן לא יהודים. כך הוא חילץ אותם. הכפריים שטיפלו בגופות שמעו רק שהכפר הותקף ע"י היהודים ולא את החלק השני, הם הוציאו את הגופות מהשקים שבהם ארזו אותם יום קודם, והשחיתו אותן בסכינים. כשדוגין הגיע לשטח וראה את הגופות, הוא החליט שהוא לא יכול להביא אותן לקבורה בירושלים במצב כל כך נורא, שהוא לא רואה שהיישוב היהודי בירושלים ייחשף להשחתת הגופות הנוראה הזו. הוא החליט להביא את הגופות לקבורה בכפר עציון. כמובן שגם בכפר עציון יש יהודים, אבל זהו ישוב קטן יותר, מה שאומר שפחות אנשים ייחשפו לזוועה. ביום ראשון בלילה הוא אסף את הגופות וביום שני בבוקר הביא אותן לקבורה בכפר עציון.

רק במוצאי שבת נשלח מברק מירושלים לגוש עציון ובו נכתב: "אמש הגיעתנו הידיעה המרה שנמצאו 35 גופות בין ג'בעה לבין צוריף". זו הייתה הפעם הראשונה שהיישוב היהודי התבשר שמחלקת הל"ה כבר לא הייתה בין החיים, שתי יממות לאחר שהם יצאו. אל עף זאת הגופות הובאו לגוש וזכו לקבורה אישית.

מתוך יומן כפר עציון: "אנשינו ירדו ליער בצלעי אבו-ריש והתחילו לחצוב קבר אחים גדול. עם חשיכה הופיעו בחצר כפר עציון שלוש מכוניות משא מכוסות ברזנטים בלוויית זחלים ומשמר צבא. שוב הופיע קצין המשטרה וביקש מכל הנשים להיכנס לבתים. הבחורים ניגשו למכוניות, לעיניהם נתגלו גוויות עירומות בתוך שלוליות של דם וסימני התעללות ניכרו בהן. האנשים נרתעו לאחור. אחדים מהם התגברו על הזעזוע הראשון וניגשו להוריד את הגוויות. המטפלים ביקשו את אנשי הצבא לכבות את אורות מכוניותיהם והמשיכו באפלה. הגוויות נעטפו בבד ובסדינים, הונחו על אלונקות והוכנסו לנווה עובדיה. כמה מן הגוויות היו חבושות, דבר המעיד כי בעת הקרב הספיק החובש לטפל בפצועים. החיילים הבריטים עמדו כל הזמן מנגד ממוסמרים למקומותיהם, בהבליגם על התרגשותם. ליד הגופות הועמד משמר כבוד, הודלקו נרות, משמרות חברים שקראו פרקי תהילים התחלפו במשך הלילה".

בשעות הבוקר הגיעה שיירה מירושלים שהביאה את קרוביהם של ההרוגים להלוויה.

אחרי שנתיים ב- 11/49 הירדנים התירו לרב גורן (בתווך האו"ם) לאסוף את גופות לוחמי גוש עציון שנפלו בשטח ולא הובאו לקבורה. ב- ד' אייר תש"ח הוא אסף את עצמותיהם ואז הוחלט להעתיק את כל בית הקברות להר הרצל כי לא ידעו שעוד נשוב לשם. העצמות הועברו ונקברו הבר הרצל בקבר אחים. גם חלקת הל"ה הועברה להר הרצל. בהעברה התברר כי לא זכרו של מי 12 מהקברים, כי לא היה רישום על המצבות, הזיהוי היה בכלל על פי האימהות שזכרו מי קבור איפה. משפחות 12 הלוחמים פנו לרב של י-ם, הרב פרנק שפנה לרב אריה לווין, הרב לווין לא הסכים מיד אבל בסוף נתרצה וערך "הגרלת הגאון" (ע"ש ממציא השיטה הגאון מוילנה) וקבע מי הוא מי, התוצאות היו מקובלות על המשפחות.

אחרי יומיים – בבודפשט, 1500 ק"מ מהגוש, יושב איש פלמ"ח, חיים גורי, וקורא עיתון שקנה ומבין שדני מס חברו הטוב, נהרג עם לוחמיו, הוא חוזר לחדרו וכותב שיר, השיר לא נשא חן בעיניו לכן גלגלו לכדור וזרק לאש והחטיא. למחרת, בעלת הבית הביאה לו את השיר שמצאה מגולגל, והוא הפעם תקן אותו ושכתב קצת, ושלח לארץ, לעיתון 'דבר'. השיר פורסם בעיתון, והוקדש "לדני וחבריו".

ראה, הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה ארוכה.

פנינו שונו. המוות נשקף מעינינו. איננו נושמים.

כבים נגוהות אחרונים והערב צונח בהר.

ראה, לא נקום להלך בדרכים לאורה של שקיעה רחוקה.

לא נאהב, לא נרעיד מיתרים בצלילים ענוגים ודמומים,

לא נשאג בגנים עת הרוח עוברת ביער.

ראה, אמותינו שחוחות ושותקות, ורעינו חונקים את בכיים,

ומפץ רימונים מקרוב ודלקה ואותות מבשרים סערה!

האמנם תטמינונו כעת?

הן נקום, והגחנו שנית כמו אז, ושבנו שנית לתחייה.

נדדה איומים וגדולים ואצים לעזרה,

כי הכל בקרבנו עוד חי ושוצף בעורקים ולוהט.

לא בגדנו. ראה, נשקנו צמוד ומרוקן כדורים, אשפתנו ריקה.

הוא זוכר מילותינו עד תום. עוד קניו לוהטים

ודמנו מותז בשבילים שעל-שעל.

עשינו ככל שניתן, עד נפל האחרון ולא קם.

האמנם נאשם אם נותרנו עם ערב מתים

ושפתינו צמודות אל אדמת הסלעים הקשה?

ראה, איזה לילה גדול ורחב.

ראה, פריחת כוכבים במחשך.

ניחוחי אורנים. תקברונו כעת, ורגבי העפר על פנינו.

פה, התיל סמור, חפירות, פה כולנו יחדיו.

יום חדש, אל תשכח! אל תשכח!

כי נשאנו שמך, עד המוות עצם את עינינו!

לימים, כששאלו את חיים גורי איך זה שהוא ישב בכלל בהונגריה, מנותק מהארץ, וכתב את הפואמה היפה והנוגה הזו, שכל פרטיה נכונים ומדויקים, הוא ענה: אולי זו הייתה טלפתיה. וכאשר אמרו לו שהביאו את דוגין לארץ והוא אימת את כל מה שאמרת בשיר. הוא ענה "הכרתי את דני מס, וזה לא יכול היה להיות אחרת".

במשך שנים ארוכות אף אחד לא חקר את סיפור הל"ה: בראש ובראשונה בגלל סיבה טכנית- עד 1967 האזור היה בשטח ירדן, מעבר לקו הירוק, שעבר בנחל עציון שמתחתינו. אולם בינואר 1948, כשהל"ה עברו כאן, עוד לא היו כאן גבולות. בנוסף, בשנות ה-50 עוד לא היה מקובל לעשות תחקירים על פעולות כמו היום, אולי כי פחדו לחקור ולנפץ פרות קדושות. מי שדחף למחקר ועודד אותו היה יהושע כהן, איש לח"י שהתנקש בחייו של הרוזן ברנדוט, ולימים היה האיש הקרוב ביותר לבן גוריון בשדה בוקר. הוא זה שדחף את אנשי כפר עציון אחרי מלחמת ששת הימים- לחקור את סיפור הל"ה.

נסיעה לגוש עציון

(על כביש 367 עד צומת כפר עציון)

1. עוברים את הכפר צוריף מימין ואת הכפר ג'בעה משמאל, שב-1948 היו הרבה יותר קטנים. תוכניתו של דני מס הייתה לעבור בין שני הכפרים ולטפס למעלה לכיוון הרכס, במקום בו כיום יש מגדל שמסמל את ארבעת יישובי גוש עציון. אנשי הגוש שמעו את היריות שנורו במהלך הקרב, אבל היריות מכיוון הכפרים היו דבר שבשגרה באותם ימים. בנוסף, בצוריף היה "בית ספר להכשרת מ"כים בג'בל מוקאדס"- המפקדה של עבדל קאדר חוסייני שבה הוכשרו מפקדים זוטרים (בית ספר למכ"ים).

2. הכביש אל גוש עציון נמצא בשטח מדינת ישראל, והכפרים צוריף וג'בעה שמימין ומשמאל לכביש נחשבים כבר שטח A. הכביש הוא תחת באחריות ביטחונית של ישראל, כמו גם גוש עציון. המרחק בין המחסום לגוש הוא כ-5 ק"מ, ואסור לטייל בהרים שמסביב. לנסוע בכביש- מותר. על מנת לנסוע עם תלמידים בכביש הזה יש צורך באישור ביטחוני, אולם כדי לנסוע עם קבוצות של מבוגרים ותיירים, אין צורך. גבעת הקרב היא בשטח אחריות מדינת ישראל, אבל היא נמצאת בשטח אימונים של צה"ל. בדרך כלל לא עולים אל הגבעה אלא מסתפקים בתצפית עליה, שהיתרון בה הוא הבנת השטח- מהתצפית אפשר לראות את הטופוגרפיה של הגבעה ואת הכפרים הערביים, וכך להבין טוב יותר את סיפור הקרב. כיום הדרך לגבעת הקרב משובשת מאד, ואוטובוסים לא יכולים לעלות בה.

מוזיאון מורשת כפר עציון

המוזיאון מחולק לשני חדרים, כאשר החדר האחד מוקדש

לתולדות ההתיישבות באזור עד מלחמת העצמאות, והחדר

השני מוקדש לקורות האזור במלחמת העצמאות. במבנה

השני יש מיצג אורקולי. אפשר לרכוש במקום ספרים שונים

בנושא הגוש ובנושא מחלקת הל"ה.

ראשיתו של הישוב היהודי בגוש עציון בשנת 1927. קבוצת יהודים חרדים מירושלים אשכנזים ועולים מתימן, קנו חלקת אדמה וקראו לה "מגדל עדר", גידלו בה פרות, סיפקו חלב לירושלים ועסקו בחקלאות. הרעיון היה להקים קהילה יהודית בתווך שבין ירושלים וחברון (באותה תקופה ארבע ערי הקודש נחשבו עדיין לארבע נקודות ההתיישבות העיקריות של הישוב הישן בארץ), כדי ליצור מעין רצף התיישבותי.

בעת הטבח הערבי ביהודי חברון הסמוכה, במאורעות 1929, נאלצו המתיישבים לעזוב את המקום. בשנת 1932 קנה יהודי בשם שמואל צבי הולצמן מרחובות שטח של 20,000 דונם מאדמות מגדל עדר וקרא למקום "כפר עציון" (תרגום שמו). היישוב החדש שקם במקום נעזב בפרוץ מאורעות 1936-39. לאחר מכן עברה האדמה לרשות הקרן הקיימת לישראל, והמקום נושב בשלישית בשנת 1943 ע"י גרעין של "בני עקיבא".

גוש עציון מנה ישובים קיבוציים, שהיו קיימים עד מלחמת העצמאות בהרי חברון, בצד הכביש ירושלים-בית לחם-חברון, כ-24 ק"מ מירושלים.

הישובים הם:

1. כפר עציון, של "הפועל מזרחי", הוקם בשנת 1943.

2. משואות יצחק, של "הפועל מזרחי", הוקם בשנת 1945 על שמו של הרב יצחק הלוי הרצוג, שהיה הרב הראשי של הקהילה האשכנזית בא"י.

3. עין צורים- של "הפועל מזרחי", הוקם בשנת 1946 ונקרא כך על שום הצורים והסלעים הרבים באזור.

4. רבדים- של "הקיבוץ הארצי", הוקם בשנת 1947.

מתוך ארבעת היישובים, כפר עציון הוא היחיד שנמצא כיום במקומו המקורי. שאר השלושה בשמותיהם המקוריים נמצאים מערבה יותר.

גם קהילות נוצריות הגיעו למקום מפאת קדושת המקום במסורת הנוצרית. הגרמנים עזבו בשנות ה-30, כשנרכשה אדמת כפר עציון, והרוסים היו כאן עד פרוץ הקרבות ב-48'. המנזר הגרמני עדיין קיים במקום.

ב-12 במאי 1948 הלגיון הירדני הגיע אל כפר עציון, למקום שנקרא "ההר הרוסי", שעליו מנזר רוסי ומשלט חשוב, שיושב בנקודה החשובה ביותר בגוש עציון- צומת גוש עציון. מפקד המשלט חטף צרור והתמוטט, ומישהו רץ להגיש לו עזרה. כשהוא הגיע אליו, הוא שמע אותו ממלמל: "ואם בקרב פול-אפולה, רע אתה את נשקי לנקמתי תיטולה"- קח את הנשק שלי ונקום במי שהרג אותי. מפקד המשלט היה צבי בן יוסף, שהיה משורר, עולה חדש מגרמניה. אלו היו מילותיו האחרונות. כמה מטרים ממנו מצא את מותו מפקד גוש עציון- משה "מוש" זילברשמידט. המשלט נפל והירדנים דילגו מהגבעה לכאן, סגרו על הקיבוץ וניתקו 3 קיבוצים שלא יגישו עזרה. למחרת, ב-13 במאי בשעה 5:00 בבוקר, הטור הירדני התקרב לכיוון עמדת הש"ג. התחמושת כבר עמדה להיגמר ולכן נתנו לירדנים להתקרב כמה שיותר, כדי שמכת האש בהם תהיה יעילה, וכשהירדנים הגיעו לטווח של כמה עשרות מטרים מהש"ג, פתחו עליהם במכת אש, והירדנים ברחו. עד השעה 12:00 בצהריים היה שקט, ובשעה 12:00 שוב ראו טור ירדני מתקרב לעמדת הש"ג. שמו מוקש חשמלי בעמדת הש"ג בתקווה ששריונית ירדנית תעלה על המוקש, תיפגע, ואנשיה ייפגעו. אלא שהשריונית הירדנית עלתה על המוקש, והמוקש לא הופעל- תקלה טכנית. הירדנים ירו מכת אש שכתוצאה ממנה נהרג אחד ממגני הקיבוץ ונפצעו כמה, ופרצו פנימה אל תוך הקיבוץ, כשבעקבותיהם ערבים מקומיים. החלה לחימה מבית לבית, ובשלב כלשהו, ממש לפני הכל, בחור בשם אברהם פישברוד הבין שהסיפור נגמר, יצא החוצה בידיים מורמות מאחת התעלות, ושמעו אותו ממלמל: "חלאס, חלאס, הכל נגמר". נדמה היה כאילו האש דועכת, ולפתע נורה צרור אש לעברו, והוא נפל, מתבוסס בדמו. הקרב התחדש, ונשמעה צעקה: "חדל אש!" לקיבוץ לא היה שום סיכוי, כי התחמושת שלו אזלה. הירדנים הוציאו אנשים הבתים ומהתעלות בידיים מורמות, לקחו מהם את כלי הנשק שלהם ואמרו להם לא לדאוג- הם באו רק לצלם אותם. הם הביאו אותם, עשרות אנשים, ליד החווה של המנזר הגרמני (להבדיל מהמנזר הרוסי), שאנשי כפר עציון קנו בשנות ה-40 מידי הנזירים הגרמנים. בצד הירדני עמד אדם עם ז'קט לבן עם מצלמה תלויה על צווארו, וצילם. תוך כדי צילום משוריין ירדני שעמד בצד פתח באש וקצר את כולם. 151 חללים בקרב האחרון, מתוכם עשרות אנשים בידיים מורמות. רק 4 אנשים הצליחו למלט את נפשם ולברוח מכאן. קיבוץ כפר עציון נמחק מעל פני האדמה. 81 חברי קיבוץ נהרגו ונרצחו (לשם השוואה: בניצנים נהרגו 33 איש, מחציתם אנשי "גבעתי", ובנגבה- 44 איש). כמעט כל הילדים הפכו ליתומים וכמעט כל הנשים הפכו לאלמנות כתוצאה מהטבח האיום שנערך כאן.

למחרת, ב-13 במאי, בן גוריון שמע את הידיעה המרה, ומיד נתן פקודה לפנות את היישובים נווה יעקב, עטרות, בית הערבה והרטוב. נשאלת השאלה: מדוע לפנות את הרטוב?

נאמר מוקדם יותר שהקשר בין הרטוב וגוש עציון הוא הרבה מעבר לכך שמהרטוב יצאו הל"ה לכיוון גוש עציון. דווקא מאותו מקום שממנו יצאה התגבורת- הרטוב, לימים יקבל את פקודת הפינוי בגלל מה שקרה כאן. האסון שקרה בגוש עציון "הקרין" על הרטוב, בגלל הפחד לקחת סיכונים- שלא יקרה אסון דומה.

יום לאחר הטבח 3 קיבוצים נוספים שהיו בגוש עציון נכנעו לירדנים דרך הצלב האדום, הועברו לבית הממשל בחברון ומשם הועברו לשבי בירדן ל-9 חודשים. באותו יום שלקחו אותם לשבי, באותה שעה, עמד דוד בן גוריון בתל אביב והכריז על הקמת מדינת ישראל. כשאומרים את הביטוי "מדינת ישראל קמה לאורו של גוש עציון החרב", זה אמנם נשמע כמו קלישאה, אבל זוהי לא קלישאה אלא מציאות. העיתוי מצמרר- גוש עציון נופל ועולה באש, ובאותו יום קמה מדינת ישראל.

במברק האחרון מעין צורים, שנתקבל בירושלים בשעה 9:30 ב-14 במאי (יום ההכרזה על הקמת המדינה) נכתב: "הנשים והגברים נשלחים בדרך חברון. הפצועים מועברים לבית לחם. דרישת שלום מאנשי משואות יצחק. בזה נגמרת פרשת גוש עציון. הלילה לא נהיה עוד כאן".

בכלל גוש עציון מחזיק במספר שיאים במלחמת העצמאות: הפעם הראשונה שהיה ניסיון ערבי לכבוש ישוב יהודי, הייתה בגוש עציון, ב-14 בינואר. הפעם הראשונה שפינו אוכלוסייה לא לוחמת במלחמת העצמאות מישוב יהודי, זה היה בגוש עציון, ב-15 בינואר. הפעם הראשונה במלחמה שמחלקה שלמה נגמרה בקרב, הייתה בהקשר לגוש עציון- סיפור הל"ה. הפעם הראשונה שהייתה התקפה של צבא סדיר על ישוב יהודי במלחמת העצמאות, הייתה ההתקפה על גוש עציון ב-4 במאי.

ארבעה חודשים לאחר נפילת הל"ה, נפל גוש עציון ו-3 קיבוצים הלכו לשבי. אחרי 9 חודשים אנשי הגוש השתחררו, ואנשי משואות יצחק ביקשו שלא להתפרק אלא להמשיך ולשמור על המסגרת השיתופית- הקבוצתית. הם הקימו את היישוב שלהם- משואות יצחק- מחדש, בשפלה, בין קריית מלאכי ואשקלון. אותו הדבר עשו אנשי עין צורים ואנשי רבדים.

אולם בכפר עציון המצב היה שונה. כפי שנזכר קודם לכן, הרוב הגדול של גברי הקיבוץ נהרג או נרצח בקרב, והאלמנות והיתומים לימים הקימו את קיבוץ ניר עציון שעל הכרמל, ליד עין הוד. השם "ניר עציון" דומה לשם "כפר עציון", אבל שונה ממנו. במשך שנים לאחר מלחמת העצמאות אנשי משואות יצחק, עין צורים ורבדים, עלו לנקודה גבוהה בהרי ירושלים- הר בר גיורא, ומשם צפו לכיוון עץ האלון הענק שגילו נאמד בכ-600 שנים, שסימל עבורם את גוש עציון, שהיה בידי הירדנים עד מלחמת ששת הימים.

19 שנים לאחר שפינו את הילדים מכאן, פרצה מלחמת ששת הימים, וביום השלישי של המלחמה, מוטה גור צעק: "הר הבית בידינו!" באותו יום החטיבה הירושלמית קיבלה משימה- ללכת דרומה לבית לחם ואל גוש עציון. יום שחרור ירושלים הוא גם יום שחרור גוש עציון.

לאחר מכן באו ילדי גוש עציון (שכבר לא היו ילדים) אל ראש הממשלה לוי אשכול ואמרו לו שהם רוצים לחזור הביתה. לוי אשכול חייך אליהם ואמר להם: לכו. והם הלכו, והישוב הראשון שעלה על הקרקע אחרי מלחמת ששת הימים היה קיבוץ כפר עציון. אין עוד ישוב בארץ שדאג להנחיל את המורשת שלו כל-כך חזק כמו כפר עציון. מנקודת מבט התיישבותית, הסיפור של הרטוב הרבה יותר משמעותי מאשר סיפורו של גוש עציון, אבל כאן היה משהו שלא היה בהרטוב- הערך של הנחלת המורשת. לילדי הגוש היה ברור שהם ממשיכים לשמור על המורשת. לימים נקבע שיום הזיכרון המרכזי לכל חללי מערכות ישראל הוא יום נפילת כפר עציון- ד' באייר, כי אם קיימת ירושלים עברית, התודה הראשונה על כך נתונה בראש ובראשונה ללוחמי גוש עציון. כך סיכם בן גוריון את הפרשייה המופלאה.

אמת המים הביאר

בימי בית שני, המשנה והתלמוד התקיימה

מערכת אמות, צינורות, מנהרות, נקבות

ובריכות שסיפקה מים מהר חברון לירושלים

והייתה בשימוש עד למלחמת העצמאות

והוסיפה לספק מים לחלק המזרחי של העיר

עד מלחמת ששת הימים.

מקורות המים שבירושלים העיר- מעין הגיחון,

בריכות המים הציבוריות ובורות המים

שבבתים לא הספיקו לצורכי העיר בימי בית שני.

בימי החשמונאים, ובעיקר בימי הורדוס ובמאה

הראשונה לספירה, גדלה העיר והתרחבה,

כמויות גדולות של מים היו דרושות לצורכי

עבודת הקודש בהר הבית ובייחוד בשלושת

הרגלים.

בירושלים נפתרה בעיית הספקת המים בדרך של

אמות מים שבהן הוזרמו המים בכוח הכבידה

ממקורות מרוחקים מן העיר עצמה כבערים

רבות בעולם ההלניסטי והרומי.

אמות המים לירושלים הידועות לנו גם מן

המקורות וגם מן הממצא הארכיאולוגי,הן

המורכבות והארוכות שבאמות המים בארץ.

במאה ה 19 התגלתה מערכת מסועפת של אמות

מים לירושלים שבמרכזן נמצאות שלוש ברכות שלמה.

שתי אמות מים הובילו לברכות שלמה: אמה במפלס נמוך- האמה התחתונה, שמקורה במעיינות ואדי אל-ערוב ואמה שמפלסה כ- 30 מטר גבוה יותר-האמה העליונה, המובילה מים מ"נחל הפירים" בערבית "ואדי אל ביאר" (בורות).

אמת הביאר

אמת הביאר שעדין זורמים בה מים, נחשבת לאחר מאמות המים העתיקות והמרשימות ביותר בארץ על אף שהיא אמה קצרה יחסית ואורכה 4.7 ק"מ בלבד.

האמה מובילה מים לבריכה העליונה שבברכות שלמה.

באמה זו ניתן לראות ניקבה, אמה ומנהרה במרחקים קצרים זה מזה. תחילתה במעין "עין ואדי אל ביאר" הנובע מתוך מחילה קרסטית שאורכה מגיע ל84 –מטר .

המערה מצויה בסלעי גיר וחוואר.

המעיין הנמצא בנ"צ 11827 16401 ופיתחה נימצא לרגלי השכונה התחתונה של העיר אפרת. הנכנס לפתח יורד במדרגות בנויות עד לאולם. מכאן מובילה צפונה ניקבת הפירים המלכותית של הביאר. מקצהו הדרומי נמשכת המחילה הקרסטית עד הנביעה. לאורך המחילה הקרסטית זורמים מי המעיין בדרכם לניקבת הפירים.

בתת הקרקע לא שמרו החוצבים באופן מדויק על כיוון ההתקדמות ונראה כי החוצבים סמכו על ניסיונם בשמירת הכיוון הכללי.

קיומה של הניקבה בקרקעית וואדי שאינו מהוה מכשול טופוגרפי, מהווה חידה למרות שהיה יתרון רב לחציבת ניקבה בוואדי שכן כך נשמר מפעל המים מפני פגעי טבע ואבן.

את האמה ניתן לחלק ל-5 חלקים :

המחילה הקרסטית במעיין הביאר – מעיין נובע תוך מערה קרסטית.
ניקבת הפירים- ראשיתה במחילה הקרסטית ומוצאה בסכר שליד הכביש החוצה את ואדי

ביאר. לאורך הנקבה נסקרו 26 פתחים, כאשר הפתח הראשון הוא פתח הכניסה למעיין והוא

נועד לכניסת בני אדם בצורה נוחה . שאר הפתחים, הבנויים כפירים, חסומים ברובם.

פתח המעין-פתוח לכל אורכו. אורכו 110 מ' והוא הוכשר למעבר ע"י החברה לפיתוח גוש עציון. הכניסה למעיין היא דרך פתח מקורה בחלקו ובו שני סגנונות בניה שונים: חשמונאי/ רומי ומאוחר יותר כנראה בריטי. הקשת שבכניסה שייכת כנראה לשלב המאוחר והיא הוכנסה לתוך הקיר הקדום. הכניסה הקדומה הייתה מקורה בלוחות אבן שחלקים ממנה שרדו ומעידה על כך שפני השטח כאן היו בעבר נמוכים בכ-2 מטר לערך. מן הכניסה מגיעים לאולם תת קרקעי גבוה ורחב מידות. האולם הוא חלל קרסטי שכנראה הורחב מעט בידי אדם. בקצהו הדרומי של האולם מצויה ירידה לפתח הנקבה.
אמה קטע א'-אמה פתוחה המכוסה בחלקה בלוחות אבן, שאורכה כ- 0.5 ק"מ, נמשכת מהסכר שליד הכביש החוצה את ואדי ביאר ועד לפתחה הדרומי של מנהרת הפירים. קטע זה אורכו

כ – 500 מ' מתחיל בתחתיתו של סכר הבנוי מאבנים גדולות שנבנה כחלק אורגני של האמה.

מנהרת הפירים-מנהרה החוצה את הרכס של דרום ההר בקו מדרום לצפון . אורכה כ- 0.5 ק"מ

ולה 11 פירים הנטויים בדרך כלל בזווית של 60 וגובהם מותנה בהתאם למיקומם, ככל שהם

קרובים יותר למרכז המנהרה הם גבוהים יותר. אורך המנהרה עולה על 500 מ', אך אין

אפשרות לעבור לכל אורכה משום שמרכז המנהרה סתום בחרסיות ומלא מים. המנהרה

נחצבה משני הפתחים ומפירים אשר נחצבו מגובה פני השטח, דרכם ירדו החוצבים מטה דרך

שכבות הסלע. מתחתית כל פיר החלו בחציבה לכיוונים מנוגדים עד שנפגשו עם חוצבי

הפירים הקרובים. הפירים שמשו לאוורור המנהרה.

אמה קטע ב'-אמה פתוחה המכוסה בחלקה בלוחות אבן, אורך הקטע כ- 900 מ'. נמשכת מפתחה הצפוני של מנהרת הפירים ועד לבריכות שלמה.

לאורך האמה הובחנו בבירור שני שלבי בניה שונים: השלב הקדום הרחב יותר ( החשמונאי/רומי) והשלב המאוחר (עותומני/בריטי).

אורך האמה הכללי 4.7 ק"מ בעוד המרחק בקו אויר מנקודת המעיין ועד בריכות שלמה הוא 4 ק"מ. ראשית האמה בגובה 870 מטר מעל פני הים אך מהיותה מתחת לפני הקרקע יש להפחית ממספר זה כ- 10מ'. האמה מסתיימת בבריכה העליונה שגובהה כ- 800 מ' מעל פני הים ומכאן שהשיפוע הכללי של האמה הוא 12.8 פרומיל.

תיארוך האמה והפעלתה:

חוקרים שונים מתארכים את אמת הביאר לתקופות שונות בהפרש של עד 200 שנה: החל מימי המלך אלכסנדר ינאי (תקופת החשמונאים), ימי הורדוס ואף לתקופה הרומית.

כיום אין די נתונים לקבוע בביטחון את תחילת זמן פעילותה של האמה אך אין ספק שהאמה פעלה מן התקופה הרומית ואילך. לפי עדויות הייתה האמה בשימוש סדיר עד סוף תקופת המנדט. מאז חדלו לנקותה, אולם האמה ממשיכה לזרום גם כיום בחודשי החורף של שנים גשומות במיוחד.

ספיקת אמת הביאר על פי דו"ח בריטי משנות ה 30- הייתה – 91,00 מ"ק בשנה.

ספיקת מעיין הביאר היא קטנה יותר, מכאן שאמת הביאר קולטת מים נוספים בדרכה אל בריכות שלמה, בשיעור הגבוה פי שניים מספיקת המעין.

ההרודיון- הר הורדוס:

הר הורדוס, המכונה לעתים אף בשם הר הרודיון, תופש את עינו של כל אדם העומד בדרומה של ירושלים וצופה אל עבר מדבר יהודה. הר הורדוס איננו גבוה במיוחד. ייחודו הינה דמותו - צורת חרוט קטום, מעין הר געש. ההר אמנם איננו הר געש כבוי, אך בפסגתו מצוי לוע - לוע מעשה ידי אדם, חלק מתוך מבנה מיוחד במינו. המלך הורדוס, אשר הנציח את שמו בהר יוצא דופן זה התפרסם לא מעט בזכות מפעלי הבנייה הרבים שהותיר אחריו. במשך שנות שלטונו הרבות (37-4 לפנה"ס) עסקו בנאיו של המלך בהקמת מפעלי בנייה. הנודעים מביניהם הם בית המקדש בירושלים, העיר קיסריה על נמלה, ומצדה. הורדוס מלך אמנם בחסדם של הרומאים, שליטי מזרח הים התיכון באותם הימים, אך נהנה מעצמאות מרובה וניהל את ממלכתו בכישרון רב - הן בתחום מדיניות החוץ והן בתחום המשק והמינהל.

הרודיון נבנתה בשוליו של מדבר יהודה - אל מול ים המלח והרי אדום, בסמוך לדרך אשר קשרה את ירושלים עם מצדה וסלע אדום. לא במקרה מצויה הרודיון דווקא כאן. בשנת 40 לפנה"ס נאלץ הורדוס להימלט מירושלים בשיאה של מרידה ברומאים, שהונהגה בידי מתתיהו אנטיגונוס החשמונאי ובתמיכת הצבא הפרתי. הפרתים ישבו בימים ההם באיזור בו מצויה כיום אירן (פרס) והיוו אויב טורדן ועקשן לאימפריה הרומית. הורדוס, בלוויית בני משפחתו ושומרי-ראשו, נמלט מירושלים בחשכת הליל בדרך אל ממלכת הנבטים, אשר בירתה הייתה פטרה (סלע אדום). כשנודע דבר בריחתו, דלקו אחריו מתתיהו אנטיגונוס ותומכיו וכאן (מזרחית לבית-לחם) התנהל קרב אכזר, בו גברה ידו של הורדוס. הורדוס עצמו נמלט לרומא, הוכתר שם למלך, ובסיוע הצבא הרומי חזר לארץ-ישראל והשתלט עליה.

קרוב לשנות דור חלפו עד שחזר הורדוס לזירת הקרב הגורלי בחייב הפעם בא בלוויית מהנדסיו אשר הקימו כאן מפעל בנייה - מפאר מעשי האדריכלות שהותיר אחריו המלך הבנאי. המקום הפך להיות אתר הנצחה, יד לקרב הגורלי שניהל כאן, יד לשמו של הורדוס ומקום אחוזת-קברו של המלך. אך הייתה בבניית הרודיון גם מגמה מעשית הרבה יותר. נוף המדבר מחד והקרבה לירושלים מאידך, עוררו את הורדוס לבנות כאן ארמון ענק - ארמון פתוח, שיושביו יוכלו להנות מן הנוף המרהיב ומאקלים קיצי נוח. כמו כן ייהנו דיירי הארמון בהרודיון מן השלוה שלא תמיד הייתה מצויה בעיר הבירה ירושלים, עיר אשר שלוש פעמים בשנה שימשה מוקד לעליות לרגל. הרודיון שימשה אף כבירת המחוז שבתוכו שכנה. על היובש המדברי התגברו מהנדסיו של הורדוס באמצעות אמת-מים אשר בנו עד לכאן וראשיתה במעיין המצוי בסביבות בריכות שלמה שמדרום לבית-לחם.

העליה המקורית אל ההר הייתה שונה מן השביל המתון העולה כיום אל פסגתו. בימיו של הורדוס עלו מכיוון צפון-מזרח בקו ישר מלמטה למעלה. כאן היה בעבר גרם-מדרגות מרשים, אשר רק ביסודותיו ניתן להבחין כיום. ההר עצמו היה במקורו גבעה עגלגלה בדומה לגבעות רבות שבסביבתו. על ראש הגבעה בנו מהנדסיו של הורדוס תחילה מבנה עגול ומרשים, כ- 55 מטר קוטרו וכ- 30 מטר גובהו (מלבד מגדלים, שעוד בלטו לגובה). מבנה זה לא שרד אמנם בשלמותו, אך גם מה שעומד כיום (עד לגובה של 15 מטר ומעלה) מרשים ביותר. מבנה עגול זה לא עמד בפני עצמו. מיד עם השלמתו נשפך סביבו, ובמתכוון, מילוי מסיבי. המילוי (עשרות אלפי מטרים מעוקבים של עפר) "קבר" חלק גדול מן המבנה ויצר את המדרונות התלולים סביבו – בדמות חרוט. רק ראשו של המבנה ומגדליו בלטו מן המילוי.

הבניין העגול היה רב-תכליתי. במרכזו (בתחתית ה"לוע") חבוי היה ארמון - וילה מלכותית מפוארת. סביב הארמון עמד מבנה טבעתי עגול – כמו חומות המקיפות מבצר - ואכן נועד הבניין לשמש גם כמבצר בעת צרה. המדרונות התלולים, שיצרו כאן הבנאים מסביב, גם הם תרמו לעוצמתו של הבניין כמבצר. המבקר בהר כיום יכול לעקוב מקרוב אחר פרטי הארמון השונים: חצר העמודים הגדולה, חדר הטרקלין ובית-המרחץ אשר שולב בתוכו. רבים מכירים ודאי היטב את בית-המרחץ הרומי, ששוחזר על פסגת מצדה. בית-המרחץ בהרודיון נבנה בסגנון דומה, אלא שיש בו חידוש - חדר עגול ועל ראשו כיפה אשר נשתמרה להפליא.

במבנה העגול שהקיף את הארמון ניתן להבחין בנקל - אך תוכו של מבנה טבעתי זה למעשה לא נחשף עדיין. מצויים היו כאן (בזמנו) מסדרונות, אחד מעל השני - אשר הקיפו במעגל את הארמון. ניתן לשחזר כאן (בנוסף לשתי קומות מרתף) חמש קומות של מסדרונות (!) אשר לשלוש מהן יש שרידים בשטח ואילו את שתי הקומות העליונות מייצגות כיום רק אבני המפולות הרבות. סביב לחומות ניצבו ארבעה מגדלים - לכל ארבע רוחות השמים. שלושה מהם היו עגולים למחצה ולא הצטיינו בגובה מיוחד. יוצא דופן היה המגדל הרביעי - המזרחי. מה ששרד ממנו כיום (ולגובה של 16 מטר) הינו אך ורק מסד אטום. על ראש המסד ניתן לשחזר קומות רבות והמגדל כולו הגיע לגובה של בין 40 ל45 מטר בעת בנייתו.

צורתו המיוחדת של המבנה שהוקם בהר הרודיון, ואשר נכון לקרוא לו בשם "ארמון מבצר ההר", הפכה אותו למונומנט. ואכן, אם נזכור את תפקידיו של האתר בהרודיון - אשר נועד להנציח גם קרב וגם את שמו של המלך - ניווכח לדעת, כי משימה זו הוגשמה בהצלחה מרובה בעת בניין ההר המלאכותי. במורדות ההר נחצבו, בימיו של הורדוס, מספר בורות-מים גדולים אשר הבטיחו אספקת מים סדירה אל ראש ההר, בעת שלום כבעת חרום. הבורות נחצבו בסמוך לגרם-המדרגות שעלה אל ראש ההר. העלייה עצמה הייתה מרשימה ביותר בעבר, מאחר שהמדרגות חודרות למעשה (בחלקן העליון) אל תוך המילוי המלאכותי הסובב את הבניין העגול. בכדי להגן על המדרגות נבנו כאן קירות תמך ועליהן קשתות אבן, אשר העולים עברו מתחתן. כמה מן הקשתות הללו נחשפו וניתן לראותן במורד ההר.

הבריכה בתחתית ההר :

הבריכה שהייתה כאן אורכה היה כ- 70 מטר ורוחבה כ- 45 מטר. נפח המים שאצרה בתוכה (עומקה התקרב ל- 4 מטר) היה כ- 10,000 מטר מעוקב. הבריכה שימשה כמאגר למי האמה (שהזכרנו קודם-לכן) וגם כבריכת שחייה המיועדת לימות הקיץ החמים. בבריכה זו ניתן היה לשייט בסירות קטנות ובעזרתן להגיע אל מבנה שעמד במרכזה. ממבנה עגול זה שרדו רק יסודותיו, אך בנקל ניתן לשחזר כאן בניין עגול המוקף בעמודים.

המשטחים אשר הקיפו את הבריכה נועדו לשמש כתשתית לגן-נוי ענק, שהיה נטוע ומסודר למיטב המסורת הרומאית. את הגן שהיה כאן הקיפו עזרות עמודים (מרפסות מקורות), אשר מהן נותרו רק שרידים בודדים. העזרה המפוארת ביותר מביניהן עמדה בצידו המזרחי של הגן - על גבי סכר. האדמה שכבר . הבריכה הגדולה היוותה לא רק את מרכזו של הגן אלא אף את ליבה של הרודיון התחתית כולה.

גילוי קבר הורדוס והמוזיאון בתחתית ההר:

בחפירותיו בהר , גילה פרופסור אהוד נצר מן מאוזוליאום בתחתית ההר ובסביבתו שלושה שרידי קברים מנותצים. נצר סבר שאחד מהם הוא קברו של הורדוס משום עיצובו הקפדני וההידור שבו.

בשנת 2007 הצליח נצר לזהות את מקום קברו של הורדוס, כמו כן גילה נצר , לא הרחק מקברו של הורדוס , גילה נצר תיאטרון בן 400 מקומות שכנראה שימש לצורכי בידור עבור המלך ואורחיו. בראש התיאטרון התגלה חדר שהיה כפי הנראה חדרו של המלך בזמן הצפייה במופעי התיאטרון.

החדר מעוטר בפרסקאות בעלות איכות אומנותית מיוחדת שכנראה נעשו על ידי אומנים שהובאו מרומא.