English
עברית
מחבלים בתוך אוכלוסייה אזרחית/ הרב יובל אלפרט ראש הגרעין
קידושין דף [מב:] והא דתנן השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים שילח ביד פיקח פיקח חייב ואמאי נימא שלוחו של אדם כמותו [רש"י: יתחייב שלוחו ולא השליח] שאני התם דאין שליח לדבר עבירה דאמרינן דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעים [רש"י: אין שליח חשוב שליח לדבר עבירה שיתחייב שולחו אלא הרי הוא כעושה מאיליו]
[מג∙] והא דתני האומר לשלוחו צא הרוג את הנפש הוא חייב ושולחיו פטור שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא שולחיו חייב שנא' (שמואל ב יב) אותו הרגת בחרב בני עמון מאי טעמיה דשמאי הזקן קסבר שני כתובים הבאים כאחד מלמדין
בבא מציעא דף י: רב סמא אמר היכא אמרינן אין שליח לדבר עבירה היכא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד אבל חצר דבעל כרחיה מותיב בה מיחייב שולחו מאי בינייהו איכא בינייהו כהן דאמר ליה לישראל צא וקדש לי אשה גרושה אי נמי איש דאמר לה לאשה אקפי לי קטן להך לישנא דאמר כל היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד לא מיחייב שולחו ה"נ אי בעי עביד אי בעי לא עביד לא מיחייב שולחן להך לישנא דאמרת כל היכא דשליח לאו בר חיובא מיחייב שולחו הני נמי כיון דלאו בני חיובא נינהו מיחייב שולחן
ריטב"א קידושין מב: ד"ה שאני התם דאין שליח לדבר עבירה דאמרינן דברי הרב דברי התלמיד דברי מי שומעים פירוש טעמא קאמרינן שהוא כן על הרוב, מיהו דינא דאורייתא הוא כדלקמן, ואפילו היכא דליתיה להאי טעמא כגון שהוא שוגג וכיוצא בזה,
רמב"ם הלכות מעילה פרק ז [א] מי ששגג ולקח הקדש או מעות הקדש, ונתנו לשליח להוציאו בתורת חולין-- אם עשה השליח שליחותו, המשלח הוא שמעל; ואם לא עשה שליחותו, אלא עשה השליח מדעת עצמו--השליח הוא שמעל. [ב] במה דברים אמורים, בשהיו החתיכות מקודשי בדק הבית. אבל אם היו בשר עולה וכיוצא בו, לא מעל אלא האוכל בלבד: שהרי הוא חייב באיסור אחר, יתר על המעילה; ובכל התורה כולה -- אין שליח לדבר עבירה, אלא במעילה לבדה שלא יתערב עימה איסור אחר.
שו"ע חושן משפט סימן קפ"ב הגה: בכל דבר שלוחו של אדם כמותו חוץ מלדבר עבירה דקיימא לן אין שליח לדבר עבירה (טור ס"ד) ודווקא שהשליח בר חיובא אבל אם אינו בר חיובא הוי שליח אפי' לדבר עבירה (הגהות מיימוני פרק ה' דשלוחין).
שו"ע חושן משפט סימן שפ" טו
מי שמוחוק ששלושה פעמים מסר ישראל או ממונם ביד עכו"ם מבקשים עצ ותחבולה לבערו מן העולם
הגה: על ידי גרמא אע"פ שאסור להורגו בידיים ..מי ששלח שליח למסור, אם השליח הוחזק לעשות, חייב המשלחו ואין לומר אין שליח לדבר עבירה הואיל והוחזק בכך.
ש"ך ס"ק סז' - אם השליח הוחזק לעשוי חייב המשלח , דין זה שכתב הר״ב והר״ש בן צמח לא נהירא לי וז"ל הרשב׳׳ץ ולא תימא אין שליח לד"ע דלא מיפטר בהאי טעמא אלא בישראל אבל אם הוחזק במוסר ובאנס לאו ישראל הוא .. וכיוון שכן אין למשלח טענה לפטור משום דברי הרב וכי' שזה מפורסם שאינו שומע דברי הרב עכ"ל הביאו ב״י ואין דבריו נכונים בעיני ולא מבעיה למה שפסקו הרמ"ה והראיש והנמוקי יוסף ושאר הרבי פוסקי׳ כרב סמא בפ"ק דמציעא דלעולם אין שליח לד׳׳ע אפי׳ השליח לאו בר חיובא הוא כיון דאי בעי עביד אי בעי לא עביד א״כ פשיטא הכא פטור המשלח דהא הכא נמי אי בעי המוסר עביד אי בעי לא עביד
עמוד-הימיני סי' טז,
"אוכלוסיה המעלימה עין ואף מעודדת את העבריינים, טעונה בחינה: אם הגיבוי ניתן מחמת פחד מיתה, אזי האוכלוסיה פטורה, לכולי עלמא; אם הגיבוי ניתן מחמת איום קל יותר, אזי לרמב"ם האוכלוסיה חייבת ולרמב"ן פטורה.למעשה אין יסוד מספיק להתיר פעולה נגד הציבור שנמנע למלא חובתו ולבער מתוכו את המרצחים, כל עוד שיתכן שיש להם אמתלא של פחד או לחץ וכיו"ב."
רמב"ם הלכות מלכים פרק ט יד
וכיצד מצווין הן על הדינין חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו ולהזהיר את העם ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם.
רודף
מסכת סנהדרין, דף עב,
רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, אומר לו: ראֵה שישראל הוא ובן ברית הוא, והתורה אמרה: שופך דם האדם באדם דמו ישפך. אמרה תורה: הצֵל דמו של זה בדמו של זה...
משנה בסנהדרין עג, א:
ואלו הן שמצילין אותן בנפשן. הרודף אחר חברו להורגו… תנו רבנן מנין לרודף אחר חברו להרגו שניתן להציל בנפשו? תלמוד לומר: 'לא תעמוד על דם רעך' (ויקרא יט, טז).
גמ' בסנהדרין עד:
ר' יונתן בן שאול אומר: רודף שהיה רודף אחר חברו להרגו, ויכול להציל באחד מאיבריו ולא הציל, נהרג עליו. מאי טעמא? דכתיב 'וכי ינצו אנשים' (שמות כא, כב). ואמר ר' אלעזר במצות שבמיתה הכתוב מדבר, דכתיב 'ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש', ואפילו הכי אמר רחמנא 'ולא יהיה אסון ענוש יענש'.
רמב"ם בהל' רוצח א, ז:
ואם יכולים להצילו באבר מאיברי הרודף כגון שיכו אותו בחץ או באבן או בסיף וקטעו את ידו או ישברו את רגלו או יסמו את עינו עושין.
שם יג:
כל היכול להציל באיבר מאיבריו ולא טרח בכך, אלא הציל בנפשו של רודף והרגו הרי זה שופך דמים וחייב מיתה אבל אין בי"ד ממיתין אותן'.[1]
רודף שלא מדעת
שמואל א טו, ו:
"לכו סרו רדו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו"
מסכת בבא קמא, דף קיז, עמוד ב
ההוא גברא דאקדים ואסיק חמרא למברא קמי דסליקו אינשי במברא, בעי לאטבועי, אתא ההוא גברא מלח ליה לחמרא דההוא גברא ושדייה לנהרא וטבע, אתא לקמיה דרבה, פטריה. אמר ליה אביי: והא מציל עצמו בממון חבירו הוא! א"ל האי מעיקרא רודף הוה. רבה לטעמיה, דאמר רבה: רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, ושיבר את הכלים, בין של נרדף בין של כל אדם - פטור, שהרי מתחייב בנפשו; ונרדף ששיבר את הכלים של רודף - פטור, שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו, אבל של כל אדם - חייב, דאסור להציל עצמו בממון חבירו; ורודף שהיה רודף אחר רודף להציל, ושבר כלים, בין של נרדף בין של כל אדם - פטור, ולא מן הדין, אלא שאם אי אתה אומר כן, אין לך אדם שמציל את חבירו מן הרודף.
רש"י, שם
אסיק חמריה למברא - מכניס חמורו לספינה מעבר הנהר והיו בה אנשים.
בעא - חמרא לטבועי מעברא.
מלח ליה - דחפו לחמור והשליכו למים לשון אחר מלח ליה כמו המלחים (יונה א) התחיל המלח להציל הספינה ודחפו והשליכו.
[האי] - בעל החמור רודף הוא להרוג נפשות.
ושיבר את הכלים - בין של נרדף בין של כל אדם פטור מלשלם שהרי מתחייב בנפשו הוא ברדיפה זו ואפילו אין הורגו דתנן בפרק בן סורר ומורה ואלו ניתנו להציל בנפשו הרודף אחר חבירו להרגו ונמצא תשלומין וחיוב מיתה באין כאחד.
מגופו - שהרי נרדף זה רשאי להרוג את רודפו שנאמר (שמות כב) אם במחתרת ימצא הגנב התורה אמרה אם בא להרגך השכם להרגו.
ולא מן הדין - שהרי המציל עצמו בממון חבירו חייב כ"ש מציל אחרים בממון חבירו.
רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה ט .
הרי זו מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף, לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במיעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרוד אחריה להורגה, ואך משהוציא ראשו אין נוגעים בו שאין דוחים נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם
רמב"ם הלכות חובל (ח, טו):
"ספינה שחשבה להשבר מכובד המשוי ועמד אחד מהן והקל ממשאה והשליך בים פטור, שהמשא שבה כמו רודף אחריהם להרגם ומצוה רבה עשה שהשליך והושיעם"